'הוא הלך בשדות' — והיא? ה'עברייה' בעיני עצמה ובני דורה

מבוא: לידתה של היהודייה החדשה והעברייה בארץ ישראל

המאמר עוסק בהתפתחות דמותה של העברייה, דמות האישה היהודייה החדשה שהתעצבה במרחב הארץ-ישראלי מראשית המאה העשרים. שטרן מציגה כיצד צמחה הדמות מתוך מפגש בין מגמות ההשכלה והחילון של אירופה לבין ההתחדשות הלאומית של הציונות. היהודייה החדשה – שהייתה "עברייה" בארץ ישראל – ביקשה להשתחרר מהדמות הגלותית ולהיות שותפה בבניין האומה.
העברייה ראתה במאבקה האישי לשינוי חברתי ולשוויון חלק מן "האוטואמנציפציה" של העם היהודי כולו: שינוי במעמד הנשים ייתכן רק באמצעות גילוי הכוחות הגנוזים בהן עצמן. היא תפסה את ייעודה כהגשמה תרבותית ולאומית, ונאבקה להפוך את מעשיה ממעשי צדקה לחלק ממפעל מדיני ותרבותי מודרני.

עם זאת, כפי שמראה שטרן, שילוב הנשים במאבק הלאומי לווה במאבק כפול: מצד אחד – לשינוי מעמדן בחברה הציונית; ומצד שני – למימוש חזון שוויון שנשען על מבנה חברתי גברי־הגמוני.

דמותה של העברייה בשיח הציוני

המאמר מבקש לנתח את אמהות-הטיפוס של העברייה כפי שנבנו בשיח הלאומי ובתרבות הארץ-ישראלית. דמות זו נוצרה בראש ובראשונה על-ידי גברים, והייתה טעונה במטען אידיאולוגי של לאומיות ומגדר. הציונות, כמו תנועות לאומיות אחרות, יצרה מערכת היררכית של מגדרים: הגבר הציוני – בעל אונ וגבורה; האישה – סמל הביתיות והקורבן.

הציונות שאפה לשחרור מהתדמית הגלותית של הגבר "הנשי" והחלש, ולכן התפתחה תנועה של דה-פמיניזציה של היהודי. בתוך תהליך זה הוטל על הנשים תפקיד משני: להישאר כפופות לגבר, אף שבשפה הרשמית הוצהר על שוויון. הספר הוא הלך בשדות של משה שמיר, שבו מתמקדת שטרן, משמש לה כמראה לתפיסות הללו: דמותו של אורי מצטיירת כסמל לגבריות העברית החדשה, בעוד מיקה מגלמת את האישה הנשית-נכבשת, הנדרשת לוותר על עצמאותה כדי להתחדש באמצעות אהבתו של הגבר.

מיקה, נועה והעברייה החדשה

שטרן מראה כי בדמותן של מיקה בת הגולה ונועה בת הארץ משתקפים שני קטבים של הנשיות הציונית. מיקה מגלמת את היהודייה האירופית החדשה – חושנית, מתוחכמת, אך עדיין נושאת עמה את שרידי הגלות והבורגנות. נועה, לעומתה, היא הצברית – ילידת הארץ, חזקה, גופנית ונחושה, אך גם מאיימת על הסדר הגברי בשל דמיונה לגבר.
כך מתגבשת הבחנה בין ארבע אמהות-טיפוס עיקריות בשיח הציוני: האישה המסורתית, האישה הילידית (הלא-אירופית), האישה הבורגנית והאישה המהפכנית. כל אחת מהן משמשת ראי למעמד האישה וליחס החברה אליה.

האישה המסורתית והילידית

הנשים המסורתיות והילידות הוצגו כדמויות סבילות, עובדות קשה, נעדרות השכלה וחסרות יוזמה. בחברה החלוצית שימשו דמויות אלה ניגוד לעברייה החדשה, שהייתה אמורה לפרוץ את מעגל ההכנעה. אך שטרן מדגישה כי גם ביקורתן של החלוצות נבעה לעיתים מהתנשאות מעמדית: הפועלות ראו באם המסורתית סמל לשעבוד, אך גם דמות שיש להשתחרר ממנה כדי להתחדש.
באיגרות ובכתבים של חלוצות מן התקופה עולה רצון מפורש "לגאול את עצמי ואת עמי" – גאולה אישית-לאומית הכרוכה בהתרחקות מדמות האם המדוכאת והדתית.

העברייה מבית היוצר הנשי

המאמר מבחין בין דמות העברייה כפי שעוצבה על-ידי גברים לבין זו שגובשה בידי נשים. העברייה "הנשית" מרדה בתפקידי הבית המסורתיים ובתדמית הגופנית שהודבקה לה. היא ביקשה להרחיב את המרחב הציבורי של נשים ולנסח מחדש את זהותן.
שטרן מזהה שתי מגמות נשיות מרכזיות:

1. העברייה הבורגנית, שראתה בשליחותה להשליט תרבות, חינוך וסעד – תוך שמירה על נשיות מתונה ועל איזון בין משפחה לציבור.

2. העברייה המהפכנית, בת המחנה הפועלי, ששאפה לשוויון מלא עם הגבר, גם במחיר ערעור הסדר החברתי.

ה"עברייה הרצויה" – שוויון האישה ויחסי מגדר

אחת הסוגיות המרכזיות שנידונו בשיח הנשי היא משמעותו של השוויון. המהפכניות גרסו כי יש לבטל את ההבחנה בין גברים לנשים במרחב הציבורי, שכן הבדלים ביולוגיים אינם צריכים להשפיע על זכויות. לעומתן, נציגות החוגים האזרחיים הדגישו את הערך של השוני: לא ביטול הנשיות אלא מיצויה לטובת החברה.
שטרן מראה כי אף שהייתה הסכמה רחבה על הצורך בשוויון פוליטי – במיוחד במאבק על זכות הבחירה לנשים – הרי שבפועל, השוויון הממשי במוסדות ההנהגה נותר מוגבל. דמותה של האישה האזרחית שהביעה "דעה נאה אך לא נבחרה, כי הייתה אשה בלבד" משקפת את גבולות ההתקדמות.

אחווה נשית מול פוליטיקה מפלגתית

המאמר עוסק במתח בין רעיון האחווה הנשית הכללית לבין הפוליטיקה המפלגתית-מעמדית. נשים מהחוגים הבורגניים הטיפו לאחדות נשית מעל כל מחלוקת, ואילו הפועלות ראו בכך ניסיון לטשטש את הפערים החברתיים. חנה טהון, מראשונות הפעילות הציבוריות, טענה שנשים רבות רדיקליות מדי ונאמנות למפלגה אחת בלבד, דבר הפוגע בעבודה המשותפת למען העם.
המחלוקת הזאת שיקפה גם פערים חברתיים: הבורגניות חשדו כי הפועלות מתנשאות עליהן, ואילו הפועלות ראו בבורגניות שמרניות ומרוחקות מן העשייה הממשית.

עבודת האישה והגדרתה

דיון רחב מוקדש לשאלת העבודה – מהי "עבודה" ומהו תפקידה של האישה בה. נשים בורגניות הדגישו את חשיבות החינוך, הסיעוד וההתנדבות כמקצועות נשיים בעלי ערך לאומי, בעוד המהפכניות ראו בכך שימור של חלוקה מגדרית ישנה. בעיניהן, רק עבודה יצרנית בשכר – בחקלאות, בבנייה או במלאכה – תעניק לנשים עצמאות אמיתית.
שטרן מראה כיצד גם בתוך חוות ההכשרה כנרת (1911-1917) התגלמה מחלוקת זו: האם תפקיד החווה להכשיר עקרות בית יעילות או פועלות מקצועיות עצמאיות. הפועלות ביקשו לבטל את התלות בבעל, בעוד הבורגניות ביקשו לשפר את מעמד המשפחה באמצעות חינוך האישה למנהלת הבית.

אמהוּת וניהול משק הבית

האידיאולוגיה הציונית אימצה את האמהות כסמל לאומי – האישה כ"אם האומה" – אך בכך גם הגבילה אותה. האמהות נתפסה כערוץ להשתתפות ציבורית, אך לא כבסיס לשוויון אמיתי. נשים בורגניות ראו באמהות שליחות לאומית: גידול ילדים ויצירת בית עברי היו בעיניהן תרומה ישירה לבניין האומה. המהפכניות, לעומת זאת, ביקשו להכניס את האמהות למרחב הציבורי – להקים מוסדות חינוך ופעוטונים, להפוך את הדאגה לילדים למפעל לאומי משותף.
שטרן מדגישה כי גם כאשר נשים הורשו לפעול במרחב הציבורי, נעשה זאת מתוך תפיסה שהן שלוחות של תפקידן הביולוגי, לא כאזרחות עצמאיות.

סיכום: בין חזון לשימור

המאמר של שטרן מציג את דמות ה"עברייה" כזירת מאבק מתמשך בין מגמות של שחרור לבין שימור ההגמוניה הגברית. העברייה ביקשה להשתחרר מהגלותיות ומהאימהות המסורתית, אך מצאה את עצמה כפופה למבטו של הגבר – זה של ההוגים הציונים וזה של הסופרים שתיארו אותה.
עם זאת, המאבקים של הנשים בארץ – לשוויון פוליטי, לשינוי הגדרת העבודה, לשילוב בין משפחה לציבור – סללו את הדרך ליצירת מודל חדש של נשיות עברית. מודל זה היה מלא סתירות, אך דרכו נולדה תרבות נשית-עברית שתרמה תרומה מכרעת לעיצוב דמות החברה הישראלית בראשיתה.

 

בת-שבע מרגלית שטרן, "'הוא הלך בשדות' — והיא? ה'עברייה' בעיני עצמה ובני דורה," ישראל 16 (2009), עמ' 225–195.