זכויות, שייכות וזהות בישראל: מבקשי מקלט, חוקתיות ולוגיקות קולוניאליות

מבוא

הדיון בזכויות אדם בישראל מציב שאלות יסוד על יחסי הגומלין בין זהות לאומית, ריבונות ומוסר אוניברסלי. שלושה מאמרים עכשוויים מציעים ניתוחים משלימים של סוגיות אלה: המאמר של Alexander ‏(2024) עוסק באתגרי השייכות במסגרת הליברליזם החוקתי; מאמרה של Crowe ‏(2023) בוחן את תביעות הזכויות של מהגרים אפריקאים בישראל בהקשר של קולוניאליזם מתיישב; והמאמר של Oztig ‏(2022) מנתח את מדיניות המדינה כלפי מבקשי מקלט מאפריקה ואת תפקידם של בתי המשפט וארגוני זכויות האדם. יחד הם מציעים תמונה מורכבת של המתח בין זכויות אינדיבידואליות לבין גבולות השייכות הלאומית והאתנית, ומתארים כיצד מדינת ישראל מנסחת את יחסה ל"אחרים" תוך שילוב בין הגיונות ליברליים, ביטחוניים וקולוניאליים.

שייכות ומדינה: המתח בין אוניברסליזם ללאומיות

בשלושת המאמרים חוזרת שאלת השייכות כמרכזית להבנת שיח הזכויות בישראל. Alexander ‏(2024) מגדירה את ההתנגדות לליברליזם החוקתי כ"האתגר של השייכות" ומראה כיצד התנגדות לשיח זכויות מתבססת על תפיסות של זהות קולקטיבית, המקדמת את רעיון "עם נבחר" לעומת יחיד אוניברסלי. Crowe ‏(2023) מתארת לוגיקה דומה במישור הקולוניאלי, שבו מושג השייכות מבוסס על היררכיה אתנית וגזעית, כך שהמהגרים האפריקאים בישראל נתפסים כחדירה המאיימת על "העצמי הלאומי". Oztig ‏(2022) מדגישה שהחקיקה והמדיניות הממסדיות משמרות היררכיה זו באופן מעשי: חוק השבות וחוק מניעת הסתננות יוצרים מדרג של זכאות אזרחית המבחין בין יהודים לבין לא יהודים. שלוש החוקרות, אם כן, מזהות את השייכות לא כקטגוריה תרבותית בלבד אלא כמנגנון משפטי ופוליטי המגדיר מי זכאי ליהנות מהגנת הזכויות הליברליות.

שיח הזכויות כמרחב של התנגדות ושל הכלה

שיח הזכויות מופיע בשלושת המאמרים כמרחב כפול פנים: הוא משמש כלי למאבק אך גם מנגנון המשעתק יחסי כוח. Alexander ‏(2024) מראה כי ההתערבות השיפוטית בשם זכויות אדם בישראל נתפסת בעיני קבוצות רבות כאיום על השייכות הקולקטיבית, ולכן יוצרת תגובת נגד מוסרית דווקא בשם ערכי קהילה. Crowe ‏(2023) מציגה כיצד מאבקיהם של מבקשי המקלט עצמם משתמשים בשפת הזכויות כדי לתבוע הכרה, אך תביעות אלה מתורגמות לשיח ביטחוני וקולוניאלי הממסגר אותן כאיום. Oztig ‏(2022) מתארת תהליך דומה במישור המוסדי: בית המשפט העליון מגן לעיתים על זכויותיהם של מבקשי מקלט, אך עושה זאת בתוך מערכת חוקית הממשיכה להעדיף את זהותה היהודית של המדינה. בשלושת המקרים הזכויות אינן מנגנון נייטרלי אלא זירה של מאבק מתמשך על המשמעות של אנושיות, אזרחות ושייכות.

מדיניות, שפה ומרחב: הגבלות על נראות ה"אחר"

לפי שלוש החוקרות, מדיניות המדינה כלפי לא-יהודים בישראל מתורגמת גם לרמה המרחבית והסימבולית. Oztig ‏(2022) מראה כיצד חקיקה כגון תיקון חוק מניעת הסתננות מ-2012 והקמת מתקני שהייה נרחבים נועדו להרחיק את מבקשי המקלט ממרכזי האוכלוסייה ולצמצם את נוכחותם הציבורית. Crowe ‏(2023) מזהה בהגבלות אלה ביטוי ל"היגיון המשטרתי" במונחיו של רנסייר, כלומר לסדר חברתי הקובע מי רשאי להיראות ולדבר במרחב הציבורי. Alexander ‏(2024) מוסיפה כי דפוס זה אינו מוגבל למדיניות ההגירה אלא מאפיין גם את היחס הציבורי לפסיקות בג"ץ בענייני זכויות: עצם הנראות של קבוצות מודרות מתפרשת כהפרת גבולות השייכות הלאומית. שלושת המאמרים מראים כי השפה החוקית והמדינית בישראל אינה רק מתארת מציאות אלא מייצרת אותה, תוך קיבוע דימויים של "מסתננים" ו"אחרים" המאיימים על הסדר החברתי.

הקשר קולוניאלי והבניית היררכיות גזעיות

שלושת החוקרות ממקמות את ישראל בתוך הקשר רחב של קולוניאליזם מתמשך. Crowe ‏(2023) טוענת כי המדיניות כלפי מבקשי המקלט משחזרת את ההיגיון של המשטר הקולוניאלי הציוני, שבו המדינה מתייחסת לשטח ולאוכלוסייה כאל מרחב שיש לטהרו מאוכלוסיות לא רצויות. היא מצביעה על שימוש עקבי במונחים היסטוריים כגון "מסתננים" שמקורם בחקיקה נגד פלסטינים בשנות החמישים. Oztig ‏(2022) מחזקת טענה זו כאשר היא מתארת כיצד הסדר החוקי מבחין בין "זכות השיבה" ליהודים לבין שלילת זכות המקלט מאחרים, ומדגישה כי מדובר במבנה ממוסד של היררכיה אתנית. גם Alexander ‏(2024) מתייחסת להקשר זה באופן מרומז יותר, כשהיא מראה שהשיח החוקתי בישראל מבוסס על אתיקה של שייכות לאומית, שאינה נפרדת ממורשת קולוניאלית של שליטה מרחבית והדרה. ביחד הן מדגישות כי היחס לזכויות בישראל אינו ניתן להבנה ללא בחינת הרקע הקולוניאלי של מדינת הלאום.

מוסדות, משפט ופוליטיקה של התנגדות

אחת התרומות המרכזיות של שלושת המחקרים היא בהצגת היחסים המורכבים בין מוסדות מדינתיים לבין פעולות התנגדות אזרחיות. Alexander ‏(2024) מדגישה את האופן שבו השיח הציבורי על "אקטיביזם שיפוטי" מבטא התנגדות מוסרית עמוקה למוסדות הליברליים עצמם. Oztig ‏(2022) מתארת את תפקידם של ארגוני זכויות האדם ובית המשפט העליון כשחקנים שמנסים לאזן בין ערכים הומניטריים לבין אילוצי זהות וביטחון, אך סופם להיתפס כמאיימים על ריבונות העם. Crowe ‏(2023) מוסיפה מימד מיקרו-פוליטי ומראה כיצד מהגרי אפריקה ופעילים ישראלים יצרו יחד מרחבים של התנגדות, שהצליחו לזמן רגעים של סולידריות אזרחית חוצת גבולות, גם אם זמניים ושבריריים. שלושת המחקרים מציעים אפוא ניתוח משולב של מוסדות המדינה ושל יוזמות החברה האזרחית, ומראים כי הדינמיקה ביניהם מעצבת את שדה הזכויות בישראל.

בין מוסר אוניברסלי למוסר של קהילה

מוטיב משותף נוסף הוא המתח בין מוסר אוניברסלי למוסר קהילתי. Alexander ‏(2024) מתארת כיצד שיח מוסרי של "אחריות לקהילה" משמש הצדקה להגבלת זכויות אדם בשם אחדות לאומית. Oztig ‏(2022) מזהה טיעון דומה בשיח הפוליטי המציג את מבקשי המקלט כאיום על הביטחון ועל "הצביון היהודי" של המדינה. Crowe ‏(2023) מציעה קריאה מוסרית שונה: היא רואה בתביעות הזכויות של המהגרים ביטוי לאתיקה של נראות ושל הכרה, המערערת על גבולות המוסר הלאומי. שלושת החוקרות מסכימות כי המאבק בין שני סוגי המוסר האלה מגדיר את גבולות הלגיטימיות הפוליטית בישראל.

סינתזה ותובנות עקרוניות

הבחינה האינטגרטיבית של שלושת המחקרים מאפשרת לזהות תבנית חוזרת: ישראל מתפקדת כשדה שבו שיח הזכויות האוניברסלי נבחן בתוך מסגרת אתנונציונלית המגבילה אותו. הזכויות משמשות בו-זמנית שפה של התנגדות ומנגנון של הכלה. בית המשפט, האקדמיה והחברה האזרחית יוצרים לעיתים מרחבי ביקורת, אך אלו מתקיימים בתוך מבנה של ריבונות שמניח מראש גבולות ברורים לשייכות. Alexander ‏(2024) מספקת את הבסיס התיאורטי להבנת ההתנגדות הפוליטית למוסדות הליברליים; Crowe ‏(2023) מעמיקה את ההבנה של התנאים הקולוניאליים של ההדרה; ו-Oztig ‏(2022) ממחישה כיצד נראים מנגנונים אלה במעשי חקיקה ובמדיניות ממשית. חיבורם יחד יוצר תמונה שבה שאלת הזכויות בישראל אינה רק משפטית או מוסרית, אלא ביטוי למאבק היסטורי על הגדרת ה"אנחנו".

סיכום

סקירה זו הראתה כי שלושת המחקרים מתלכדים סביב מושג השייכות כציר מרכזי להבנת יחסי זכויות בישראל. Alexander ‏(2024) מבהירה שההתנגדות לליברליזם החוקתי נובעת מתחושת איום על הקולקטיב; Crowe ‏(2023) מדגימה כיצד ההיגיון הקולוניאלי מעצב את גבולות הקולקטיב הזה; ו-Oztig ‏(2022) מציגה את הביטוי המוסדי של גבולות אלה במדיניות המקלט וההגירה. שלושתן מראות כי הבנת הפוליטיקה של זכויות האדם בישראל מחייבת קריאה אינטגרטיבית המשלבת משפט, מוסר ומבנה חברתי. דרך השוואה זו מתברר כי השאלה "מי שייך" קובעת לא רק מי נהנה מזכויות אלא גם מי רשאי להגדיר את משמעותן.

מקורות

Alexander, D. (2024). Rights constitutionalism and the challenge of belonging: An empirical inquiry into the Israeli case. Law & Social Inquiry, 49(1), 329-362..

Crowe, S. (2023). Racial others and settler colonialism in Israel: migrant rights claims refracted through colonial logics. Identities, 30(4), 549-567.‏

Öztiğ, L. (2022). Israeli policy toward African asylum seekers and unauthorized migrants. Borders in Globalization Review, 3(2).‏‏