סיכומי מאמרים מרכזיים בנושא עיתונות

נגבי, מ. (2011). חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל: דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית.

חופש העיתונות מכיל בתוכו שלושה ערכים: חופש הביטוי, חופש המידע (1998), חופש הגישה. הרציונאל של חופש הביטוי: הגשמה עצמית, ניתן לגלות את האמת, פלורליזם של דעות, מימוש הרעיון הדמוקרטי. חוקים מנדטורים מגבילים את חופש הביטוי: פקודת העיתונות (1933), תקנות ההגנה לש"ח (1945). תקדים כל העם (1953) ובו מבחן הודאות הקרובה לסכנה ממשית. מהפכה חוקתית(1992) של אהרון ברק.

 

נוסק, ה., ולימור, י. (2002). נורמליזציה של אנומליה – צנזורה צבאית בישראל.

ביטחון המדינה ושלום הציבור מתנגש עם חופש הביטוי .צנזורה הצבאית מתוקף תקנות ההגנה לש"ח. שלוש סוגי צנזורה: צנזורה פנימית, צנזורה חיצונית, הסכם ב1949, אם הצנזור לא מאשר, מתכנסת ועדת השלושה. 1951- החלטות הועדה פה אחד. 1989- פסילת הצנזור רק בסכנה ממשית. 1996- ההסכם חל גם על מי שלא בוועדת העורכים, העיתונים רשאים לעתור לבגץ לאחת החלטת הועדה.

 

צוקרמן, א. (1997). דין וחשבון הועדה לבחינת מבנה השידור הציבורי ומעמדו המשפטי והציבורי.

מעמדו של השידור הציבורי לאור התעצמות כוחם של אמצעי התקשורת האלקטרונים כיום. הבעיות: פוליטיזציה (המינויים והתקציבים בראשות השידור), אבטלה סמויה, תפעול אנכרוניסטי ובירוקרטיה קשה. התפקידים: במה להשמעת קולות, מידע מאוזן ואקטואלי, לא מתחשב בכוח הקנייה, ביקורת פוליטית, במה ליצירה מקומית, מקור אמין בזמן חירום. מסקנות: אסור להפריט את השידור. ביטול חוק הרשות השנייה, חקיקת חוק השידור הציבורי- שתי רשויות נפרדות לרדיו ולטלוויזיה ובראשן נשיא המדינה והוא ימנה את מועצת המנהלים והם ימנו מנכ"ל וכך אין שום שליטה ופוליטית והשפעה על התכנים.

 

פלד, י. (1997). דין וחשבון הועדה להרחבה וארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל.

הנהגת מדיניות של "שמיים פתוחים"- שוק חופשי ליבראלי עם התעברות מינימאלית של גורם מוסת (הרגולאטור) ע"מ להרחיב את ההיצע התכנים . לנתק את השידורים האלקטרונים משליטה והתערבות ממשלתית. פלד לא מקבל את הטענה כי הטלוויזיה היא כלי חינוכי. מי שיציע את התכנים הטובים ביותר, ייצרכו אותו. (מגיע מרעיון האינטרנט) היתרון- תכנים רבים וקלות בהקמה של ערוץ. החיסרון- חוסר בפיקוח. המלצות נוספות של הועדה- הקמת ערוץ מסחרי נוסף שממומן ע"י פרסומות, מעבר לטכנולוגיות חדשות, איחוד הרשויות תחת רשות אחת, מעבר לזכיינית אחת בערוץ 2, הפרדה בין שידורי הולכה לתוכן- בעלי רישיון לכבלים לא יוכלו לספק שירותי לווין, המרת זכיינות ברישיונות, הקמת ערוץ רדיו של דת ומורשת, הקמת חמישה ערוצים ייעודים נוספים (ערבית, רוסית ואמהרית, מוזיקה, מורשת וחדשות).

לימור, י., ונוסק, ה. (2001). הצנזורה של "היד הנעלמה".

המאמר בוחן את התופעות השונות שמשקפות את הצנזורה הכלכלית: ריכוזיות, בעלות צולבת: תאגיד רב אמצעי Cross Media (הרבה מתחום התקשורת), רב תעשייתי Cross Industry (אינטרס גם מתחום התקשורת וגם מחוצה לו), דיפוזיה תחומית/ בעלות משולבת (הרבה עסקים מתחום התקשורת והרבה מחוצה לה), תאגידי תקשורת בינלאומיים וכניסתם לישראל, החלשות מעמד התקשורת הציבורית (כי מונע מאינטרסים של רייטינג), טשטוש הגבולות בין בידור וחדשות (שהציבור יחשף כמה שפחות). איך להתגבר על הצנזורה הכלכלית: הגברת המודעות הציבורית, חיזוק מעמד העיתונות והשידור וציבורי, אימוץ המשפט הציבורי ופיקוחו על גופי התקשורת הפרטיים.

 

McQuail, D. (1987). Mass communication theory. London: Sage.

התיאוריה הנורמטיבית- כיצד התקשורת מצופה לנהוג בסוגי משטר שונים, 1956 4 מודלים סיברט: המודל האוטוריטרי- המנהיגים מעל הכל, התקשורת היא פרטית אך משרתת את המדינה, בעלת פיקוח רב, מקדמת אינטרסים של השלטון לקידום הסטטוס קוו. שליטה מוחלטת של השלטון בתקשרות באמצעות פיקוח ישיר( חוקים, רישיון, צנזורה) ועקיף ( מיסים ומינויים). המודל הטוטליטרי /סובייטי/ קומוניסטי- השלטון יוצר אדם וחברה חדשים בעזרת שטיפת מוח, מפלגה שולטת אין זכויות אזרח, בעלת אידיאולוגיה שאותה התקשורת משרתת והרעיון שכל מה שהמפלגה עושה זה לטובת הציבור. בעלות משותפת- של המפלגה ושל הציבור כי כביכול המפלגה משרתת את הציבור. התקשורת היא הצינור של המפלגה, משמשת כסוכן חיברות עם פיקוח מלא. המודל הליברלי/ ליבריטרי- האדם הוא רציונאלי, שוק חופשי של דעות ומידע, התקשורת צריכה לבקר את השלטון, להיות כלב השמירה כל עוד לא פוגעת בזכויות הפרט או באינטרסים של המדינה. הבעלות פרטית, הפיקוח- ע"י פיקוח ממשלטי. בגלל השתלטות בעלי ההון לא מתאפשרת ליברליות תקשורתית וישנן סכנות כמו הצנזורה הכלכלית, הבלטה או הסתרת תכנים מתוך אינטרסים כלכלים. מודל האחריות החברתית- מודל המנחה את התקשורת איך לשרת את החברה אותה היא משרתת (ולא של בעלי ההון או השלטון), ללא אינטרסים פוליטים, איזון בסיקור, הצגת הפנים השונות של החברה, ללא הטיית מידע לצד מסוים. תפקיד התקשורת הוא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אסורה פגיעה במדינה או באזרחיה. בעלות- פרטית, ישנה התערבות ממשלתית כדי למנוע מונופול, פיקוח- עצמי (אחריות כלפי החברה) וחלקי של השלטון (מנגנוני ויסות).

 

McQuail, D. (2010) mass communication theory.

מעבר ממודל ליברלי למודל אחריות חברתית בארה"ב- המודל הליברלי מביא רווח למיעוטים תכנים מדרדרים, משרת את מה שהציבור רוצה ולא את מה שהציבור צריך. ועדת לוץ' (1947)- ועדה שדנה איך העיתונות האמריקאית צריכה לפעול בעתיד מבחינת התכנים: מסקנות- לעסוק באירועים בצורה מלאה, אינטליגנטית, לתת ביטוי לסוגיות ציבוריות שנוגעות לכול החברה, ובכך לשמש פורום לדיון ציבורי וביקורת על המוסד הפוליטי. פיקוח של העיתונות על עצמה, ודחייה של פיקוח שלטוני. קודים אתים של עיתונות שמגדירים עשה ואל תעשה, חיסיון עיתונאי, פיתוח של גופים ומועצות המייצגות את העיתונות מול המוסד הפוליטי, ומאידך ישמרו על האתיקה העיתונאית, בא לידי ביטוי בצנזורה. PBS- השידור הציבורי בארה"ב, מטרותיו: 1- דאגה לאיכות- מה שהציבור צריך ולא רוצה, 2- לשרת גם מיעוטים- לא לפי כוח קנייה, 3- בכל מקום- על השידור להגיע לכל מקום, 4- עיסוק מקומי- תרבות, זהות ושפה מקומית. מקוויל הוסיף בשנת 1987 שני מודלים נוספים: המודל ההתפתחותי-מדינות מתפתחות, שליטים ועריצים שעלו לשלטון בהפיכה. מדינות שהשתחררו משלטון קולוניאלי, בעלות בעיות כלכליות, תוצר לאומי נמוך ולכן משאבים נמוכים ליצור תקשורת. המודל הדמוקרטי השתתפותי- מודל אוטופי, גישה הפוכה מהליברלית, שוויון מוחלט בגישה למרחב הציבורי, האידיאל- תקשורת פיראטית, גישה אמיתית ומלאה של כל אחד למרחב הציבורי, ללא תלות במשאבים. המדיום האינטרנטי מתאים. כמה שפחות מקצועי- יותר טוב ולא משרת את ערכי ההגמוניה.

 

Christians, C.G., Glasser, T.L., McQuail, D., Nordenstreng, K., & White, R.A. (2009) Normative theories of the media.

ביקורת על המודלים של מקוויל- המודלים ניסו לתאר מציאות כמו שהיא, המציאות היא מגוונת ולא ניתן להכניס אותה לתבניות. מאמצע שנות ה-90 ההגדרה של מדינת לאום הולכת ומטשטשת (אום, איחוד אירופי). בנוסף ישנו תהליך של גלובליזציה, העברת מידע, כסף, תאגידים בין לאומיים וכו', המטשטשים את הגבולות הלאומיים.. קארן ופארק דווקא טענו שבעידן הגלובליזציה יש הרבה חשיבות למדינות הלאום כי הם מחליטים מה ישודר, כמה אחוז מיובא וכמה יצירה מקומית. ובנוסף עניין הציבור- המדיה מעצבת את התכנים לפי הציבור אותם הם משרתים וכך נשמר גבולות הלאום. ביקורת נוספת היא שהמודל הליברלי יותר אמריקאי באופיו בעוד שבאירופה תורגם בצורה שונה. ברוב אירופה, כמו בישראל, שלטה העיתונות המפלגתית- לה אין מקום לפי המודל הליברלי.

Braman, S. (1995). The changing information environment.

המאמר מדבר על הביקורת על המודלים של מקוויל. מעבר מליברליזם לניאו-ליברליזם, ושינויים בחברה הפוליטית שמצריכים חשיבה מחודשת על המודלים (שאינם רלוונטיים לעידן הגלובלי). הטענה כי מדינת הלאום קובעת את היחסים בין המוסד הפוליטי לתקשורת עומדת בספק. בעידן הגלובליזציה מדינת הלאום מיטשטשת ואינה שולטת במידע שנכנס/ יוצא ממנה. נוצרת מידת מה של אמריקניזציה-השרשה של ערכים ואמונות אמריקאיות בכל העולם. ירידת כוחה של העיתונות- בעקבות שינויים בתשתית המידע, העיתונות מאבדת מהתפקיד התיווך בין המוסד הפוליטי לאזרחים במרחב הציבורי- המרחב הציבורי הולך ונשחק. העיתונות כבר לא הצינור המרכזי להעברת מידע, לא מייצגת את כלל הציבור, לא משמשת קול של מדינת לאום (התעניינות בחדשות חוץ, ותכנים מיובאים), לא אובייקטיבית ומתרכזת במסחור ובמרחב הפרטי.

 

Curran, J., & Park, M.J.(2000). Beyond globalization theory.

קארן ופארק גם מתנגדים למודלים של מקוויל, טוענים שמדינת הלאום מתפתחת בעידן הגלובאלי. המודלים פשטניים מדיי ולא לוקחים בחשבון שינויים. בעידן הגלובאלי התקשרת היא רב כיוונית ולא רק מארה"ב. החילופין בין התרבויות מביאים להכרה בקבוצות שונות. יש דגש על תופעת הגלוקליזציה. גלובליזציה תרבותית (חיובי), גלובליזציה פוליטית (שלילי). ישנם יתרונות וחסרונות בתהליך הגלובליזציה: יתרונות: הכרת תרבויות שונות בעולם, שימור תרבותי, לא ניתן להסתיר עוולות, מאפיינים גולבלים ולוקלים. חסרונות: תכנים הומוגנים בכל העולם, התקשורת רודפת רייטינג. לסיכום, לפי קארן ופארק בעידן הגלובלי עדיין מדינת הלאום קיימת ושולטת. המודלים צריכים להתאים את עצמם לערכי החברה ובהתאם לשינויים בעולם. המודלים האלו פשטניים מדי, לא רלוונטים לגלובליזציה. צריך מודלים יותר חדשניים מהמודלים האלה.

 

Sparks, C. (1998). Communism, capitalism and the mass media.

ברה"מ לשעבר- מודל טוטליטרי, לא התפרסם דבר ללא הוראה מהשלטון. ישנם ארגוני תרבות (ארגונים בחסות המפלגה), ואמצעי תקשורת שנועדו להעביר את מסר המפלגות. שני ארגונים שתפקידם לפקח את התקשורת: מחלקת התעמולה של המדינה אומרים מה להעלות על סדר היום הציבורי. הצנזורה המרכזית מה לא לפרסם. ב1985 עלה לשלטון מיכאל גורבצ'וב, בתקופת שפל כלכלי, והחליט על שתי תכניות: בנייה מחדש ושיקום הכלכלה. פתיחות ושקיפות המוסד הפוליטי. דבר המזכיר דמוקרטיה. בעקבות התוכניות התקשורת עוברת לבעלות פרטית (אוליגרכים) הבעיה היא שגם בשידור הציבורי וגם בפרטי נשארו אותם אנשי תקשורת שחונכו על הערכים ההגמונים. ברית המועצות התפרקה ב-1991, לפני כן בוריס ילצין עלה לשלטון וכיוון לכיוון דמוקרטיה. על פי ספרקס, המודל הטוטליטרי של מקוויל כבר לא מתאים למשטר הפוסט קומוניסטי.

 

טהרניאן, מ. (1979\1995). איראן: תקשורת, ניכור, מהפיכה.

שנה אחרי המהפכה באיראן, במאמר מוצג שסע פוליטי, תרבותי, חברתי בין האליטה החברתית- כלכלית לבין ההמונים (הדתיים). בהנהגת האליטה הפוליטית עמד השאה האיראני שניסה להוביל את איראן לקראת מערביזציה, קידמה, באמצעות מסרים תעמולתיים (שמשבחים את השאה), סדרות ותכנים אמריקאים חילוניים שעברו בתקשורת המונים. המודל- אוטוריטארי. הציבור השמרני לא אהב את התכנים ששודרו ואת אורח החיים של האליטה (יצר כעס, ניכור וקנאה במקום שכנוע ואהדה). לעומת השאה, האופוזיציה הדתית, בראשות האייתוללה (מנהיג שיעי עליון) חומייני, עשתה שימוש חכם בתקשורת אחרת, במדיה קטנים Small Media. האופוזיציה לא יצרה אצל הציבור תחושה של שטיפת מוח כמו הקואליציה וזה הדבר שהוביל למהפכה.

Hallin, D.C. (1994). We keep America on the top of the world: Television, journalism and the public sphere.

השינויים בעיתונות האמריקאית, מעבר מ High Modernism- עיתונות פטריוטית, מתגייסת כלפי המוסד הפוליטי, שקופה ולא לוחמנית (סוף מלחמ"ע 1 עד שנות ה60) לNew Journalism – העיתונות משלבת בין עובדות לדעות, פרשנות, אנטי- פטריוטיות, השלטון כיריב (ביקורת). עיתונות לוחמנית, אקטיבית ולא אובייקטיבית (שנות ה-60 ועד היום). הסיבות: מלחמה קרה (מערב מול המזרח), מדיניות הניו דיל (משבר כלכלי גדול), high journalism (מצע מפלגות ברור, לכל מפלגה עיתון וקהל קוראים קבוע). אירועים מהפכניים נוספים היו: מלחמת ויאטנם, רצח מרטין לוטר קינג, משבר הטילים, מהפכה מלמטה. חסרונות המעבר לניו ג'ורנליזם- המעבר מNews Program ל News Show התמסחרות התקשורת, מרדף אחרי רייטינג המוביל לתכנים ירודים. חדשות רואות עצמן כעסק כלכלי ולא ציבורי, חדשות רדודות ומהירות. כתוצאה מזה הפערים בחברה האמריקאית ילכו ויגדלו לא רק מבחינה כלכלית אלא גם פערי הידע.

 

Winfield, B.H. & Peng, Z. (2005). Market or party controls?

סין אינה המודל הסובייטי כפי שמקוויל טען, המודל של סין דומה למודל האוטוריטארי- שוק חופשי וכביכול עיתונות חופשית כל עוד לא פוגעים בשלטון. התקשורת בסין בבעיה, יש צורך שאיזון הפעילות הכלכלית ומחויבות לשלטון מבחינת התכנים. ויצירת תכנים מקומיים עולה הרבה כסף. בסין קיימים שלושה סוגים של ארגוני תקשורת: מיינסטרים רשמיים, ארגוני מדיה בעגלים מתונים, ארגונים שולים.

 

McQuail, D. (2010). mass communication theory

אחד הגורמים לגלובליזציה הוא הטכנולוגיה שמאפשרת מעבר מהיר של מסרים, הטלוויזיה הרב ערוצית (כבלים, לוויין) גרמה לצמא מצד הגופים המשדרים לתכנים רבים. יש צורך בייצור תמידי של רעיונות ותכנים, התעשייה המקומית לא עומדת בעול ויש רצון להוזיל עלויות. פתרון זול- לקנות ולמכור תכנים מקומיים. בשנות ה50-60- מעבר של תכנים אמריקאים לשאר העולם, מעבר חיובי). בשנות ה70-80- איפריאליזם תרבותי, אמריקניזציה, כיבוש תרבותי בשנות ה90- תחילת 2000- גלובליזציה, תכנים מגיעים גם מהפריפריה . גלוקליזציה-פרמט אשר נקנה במדינה אחרת ומקבל סממנים על פי התרבות, כל אחד יפרש אחרת ויושפע מהאיזור החברתי תרבותי שלו.

 

Fenby, J.(1986). The international news services.

ביקורתיות כלפי הגלובליזציה- יש דיקטטורה של מידע בכל הנוגע לזרימת חדשות חוץ ומידע שעובר בין מדינות. (על טענתם של קארן ופארק) .מצד אחד כפר גלובלי, קהילה עולמית ותכנים זהים אך מצד שני ישנה מגמה של לוקליזציה, סלקציה ועריכה להתאמה לקהל (עובדה זו עדיין מתחברת למודל הליברלי ולאחריות החברתית). פנבי מדבר על 4 סוכנויות ידיעות ששולטות ב80% מהמידע בעולם. מצופה מהסוכניות העביר מידע נטרלי אך בפועל מעבירות מידע אסימטרי בין עולם ראשון לעולם שלישי. העולם השלישי לא מייצאים ידיעות אלא מייצרים סיפורים. הייצוגים בדרך כלל שלילים וישנו איום ע התרבות של מדינות העולם שלישי. בשנות ה80 פנו מדינות העולם השלישי ל"אונסקו" שהם פנו לארגוני סוכניות הבין לאומית שענו כי הם מעבירים מידע מקצועי, תפקידם הוא לא לחנך, והם מונעים מרייטינג. הביקורת על כך היא שהעיתונאי לא מסוגל להבין כי הוא חולק את תפיסת העולם של המערב לכן לא יוכל לסקר ידיעה שאינה מערבית והסיקור יהיה מוטה. בנוסף, התקשורת היא סוכן חיברות ואכן מתפקידיה הוא לחנך, בעזרת העברה של ערכים ונורמות. הרייטינג מצד אחד הוא טיעון מוצדק, מצד שני הרדיפה אחריו נועדה לשמור על האליטה, על ההיררכיה החברתית, ולכן המסרים מושטחים.

כ"ץ, א. (1989). עיתונות כמקצוע.

פרופסיה סוג של מקצוע שכולל איזושהי התמחות/ הכשרה או במונח המקובל "מקצוע חופשי". תנאים לכך שמקצוע יקרא פרופסיה (סוציולוגית)-אדם שלא עובד במסגרת ארגון, הכשרה אקדמית ומקצועית, רישיון, כללי אתיקה מחייבים, לקוח ונותן שירות. האם עיתונאות היא פרופסיה? העיתונאי עובד כעצמאי אך בתוך ארגון. העצמאות קיימת אך מוגבלת ובוודאי לא חופשית וחד משמעית. אין חובה לתואר אקדמי, אין מידע שצריך להכיר. אין צורך ברישיון, אם יתנו רישיון יוכלו לפקח עליהם. כללי אתיקה, מועצת העיתונות אך אין לה דיי כוח להעניש. לרשות השנייה יש תדריך נקדי ותדריך אתי. יחסי לקוח ונותן שירות- תפקיד העיתונאי למסור את המידע, נשאלת השאלה אם עליו גם לטפל בו, לשפוט וכו'. בעניין החיסיון (חשיפת מקורות) החקיקה לא מכירה בנושא חיסיון מקורות אך לפעמים המשטרה מחייבת חשיפה. בתי משפט מכירים בנושא. לסיכום, עיתונות היא פרופסיה בסימן שאלה ואין תשובה חד משמעית. כ"ץ שואל האם עיתונות היא מדע עסק או אמנות. הוא טוען כי יש סממנים יצירתיים כמו כתיבה בסגנון אישי (אומנות). בעיתונאות שיקולים כלכליים הממומן גם מפרסומות ולעתים קשה להפריד בין המערכת השיווקית למקצועית (עסק). העיתונאי נסה לנבא את העתיד אך המציאות מוצאת את העתיד ולא פותרת אותם (מדע).

 

Singer, J.B. (2003). Who are these guys? The online challenge to the notion of journalistic professionalism.

שלושה רבידים לניתוח מקצוע כפרופסיה: ממד קוגניטיבי, ממד נורמטיבי, ממד הערכתי רפואה: קוגניטיבי- המערכת מכשירה אדם להיות רופא, ולו מונופול על הידע. אם אינך עובר את ההכשרה- אינך רופא (לימודים, התמחות, והתנסות). נורמטיבי- אחריות כלפי המקצוע וכלפי קולגות. להשכלה ולחינוך של המקצוע יש אפקט של סוציאליזציה שמייצרת גם אתיקה. קיים גיבוי אתי (הסתדרות הרופאים) שמסייעת לבעלי המקצוע לפקח על עצמם. הערכתי- השוואה לעיתונאות- אין דרישות כניסה, אין כניסות סף ללימודים. עיתונאות: קוגניטיבי- אין דרישות סף, כל אחד יכול. נורמטיבי- אין אליטה עיתונאית אמתית שיכולה להעיף עיתונאים שסרחו. מועצת העיתונאות (וולונטרי) מגנה על זכויות העיתונאים ודואגת להערכה של הציבור. הערכתי- לרופא יש חסיון, נותן שירות, הלקוח הוא אדם ספציפי. העיתונאי משרת את הציבור, הוא לא יודע את מי שהוא משרת. לעיתונאי אין בהכרח מונופול על הידע. אם העיתונאות תהיה פרופסיה ממוסדת אפשר יהיה להצר את צעדיה, דבר הפוגע בציבור עצמו.

 

Janowitz, M. (1997). The journalistic proffession and the mass media.

שני מודלים של עיתונאים: מודל שומר הסף, Gate Keeper- סיקור מקצועי, מפריד בין דעות לידיעות, אינפורמציה כמו מראה, צינור בהעברת המידע. הפרקליט Advocator- העיתונאי כעורך דין מקצועי, כאשר מטרתו לסנגר על אלו שנשללה מהם יכולת הביטוי. העיתונאי מתנגד לאובייקטיביות ורוצה להדגיש את חוסר האיזון בחברה (ערבוב בין דעות לעובדות). העיתונאי כמקדם החברה.
העיתונאים נתונים תמידית ללחצים פנימיים וחיצוניים, והבינו כי אינם יכולים להיות מנותקים מהחברה. לכאורה שמור הסף הוא אידיאלי אך הפרקליטים טוענים כי אם יהיו מספיק מהם, שייצגו כל קבוצה בחברה, כך נגיע לאובייקטיביות, איזון החברה. ינוביץ' טוען כי יש לבצע מיזוג מכני של שני הסוגים ועדיין לשמור על האבחנה ביניהם. עיתונאי קודם כל צריך להיות שומר סוף ואח"כ פרקליט. קודם כל מקצועיות ואח"כ ייצוג כל הקבוצות.

 

נוסק, ה. (2001). "קול העם" לכל העם?

ישנה בעייתיות במודלים הליברלי ואחריות החברתית של מקוויל מבחינת חוסר הנגישות שישנה לאזרח הפשוט. כדי לפצות על בעיתיות זו קמו ה-small media והתקשורת האלטרנטיבית. אמצעי תקשורת חלופיים למדיה המיינסטרימית לקבוצות שהקו הפוליטי, תרבותי, חברתי לא מתאים להן. הגישה הפונקציונאליסטית רואה בתקשורת האלטרנטיבים מהווה תוספת או השלמה לתקשורת המרכזית המיינסטרימית. הגישה הביקורתית טוענת שהתקשורת האלטרנטיבית צריכה להיות אופוזיציונית. התקשורת האלטרנטיבית צריכה לצאת נגד סדר היום הדומיננטי שקיים בתקשורת המיינסטרימית, ההפקה שלה חייבת להיות מאוד נגישה, זולה ולא מקצועית, אינה יכולה להסתמך מבחינת המימון על בעלי הון ועל רייטינג. תקשורת קהילתית מגזרית- יש לציבור זכות להשתמש בטלוויזיה לקידום אינטרסים חברתיים וקהילתיים והזכות לממש צרכים חברתיים באמצעות טכנולוגיה חדשה. נמצאת בגישה הפונקציונאליסטית וצריכה לממש שלושה עקרונות: נגישות (גישה ושימוש), השתתפות (בהפקה), ניהול עצמי (אנשים מהשורה). שלושה דגמים של תקשורת קהילתית: ערוצי גישה (בעלות פרטית), הערוץ הפתוח (בבעלות המדינה), טלוויזיה קהילתית (במה לאנשים המעורים בקהילה).

Atton, C. (2002). Alternative media.

על פי אטון ישנם 3 מאפיינים שמשותפים לכל אמצעי התקשורת האלטרנטיבית: לא מסחרית- לא מייצגת את דעות האליטה ולא פועלת משיקולי ריטינג.,לא מקצועית- כל אחד יכול להפיק ולשדר. ולא ממסדית- אינה פועלת כארגון הררכי עם תפקידים מוגדרים, ושוויון.

 

כספי,ד. ואליאס, נ. (2008). שתי מערכות תקשורת: תקשורת של ולמען מיעוטים בישראל.

בחברה המודרנית היום יש הגירה וטכנולוגיה שמאפשרת למהגרים לשמור על התרבות. התקשורת היא סוכן כפול, מצד אחד מקרבת את המיעוטים לסדר היום התרבותי של החברה בה הם נמצאים, עוזרת להסתגלות של חברת המיעוט. אך מצד שני היא מנציחה את התרבות הישנה שלהם. אמצעי תקשורת "על"- שפה של הרוב, משרת עיקרי של החברה המארחת, ייצוג המיעוט בדרך כלל סטראוטיפי. תיווך מזערי. אמצעי תקשורת "למען"- החברה עבור קהילות אתניות, שידור בשפה של המיעוט, משרת עיקרי של החברה המארחת ובמידת מה גם של קהילת המיעוט. ייצוג המיעוט בדרך כלל פטרנליסטי- שופע וחום והיררכי, סיוע למיעוט להסתגל לחברת הרוב. תיווך חד צדדי, נושא פנים לחברת הרוב. אמצעי תקשורת "של"- אמצעי התקשורת של מיעוטים- שיוצרים לעצמן את התכנים. שפה של המיעוט בלבד, משרת עיקרי של קהילת המיעוט. הוא תיווך חד-צדדי, נושא פנים לקהילת המיעוט. כספי ואליאס מציעים קריטריונים להשוואה בין אמצעי התקשורת למען ושל. למשל: יוזמה, מימון, אנשי התקשורת, ניהול, סדר היום, יחס לחברה המארחת.

 

Nossek, H. (2010). News.

שני שלבים מרכזיים בהפקת חדשות: סלקציה וקומפוזיציה. עד שנות ה-70 יש חשיבות לעיתונאי כגורם משפיע על הצגת הסיפור. משנות ה-70 החשיבות היא לתנאי העבודה ולארגון. אילוצים ושגרת עבודה עיתונאית-חידוש ואימות מידע, ציפיות המו"ל המערכת וקוראי העיתון, אילוצים חוקיים, צנזורה, דד ליין, תלות במקורות (אמינות). מכלול הגורמים הללו יובילו לקביעת הערך החודשי של ה"חדשה" .
גלטונג ורוגה, שני חוקרים שניסו לתת לנו את הכלים לדעת איך נקבע הערך החדשותי של אירוע. הם קבעו קריטריונים למה יהפוך אירוע ל"חדשה": זמן ותדירות, בהירות וחד משמעיות, משמעותיות תרבותית, התאמה לציפיות הנמען, אפקט הפתעה, המשכיות, מבנה והרכב החדשות, קשר למדינות אליטה, קשר לאנשי אליטה, האנשה והתייחסות לעניינים אישיים ואנושיים, שליליות. גיי טוכמן מחלקת את החדשות לחדשות שיש דחיפות לפרסם חדשות קשות ואח"כ רכות, סיפורים אישיים וכו'. גישה פונקציונלית- העיוות בהצגת המציאות לא מכוון, הוא קורה בגלל אילוצי העבודה העיתונאית (כמו אילוצי דד ליין). 2- גישה ביקורתית- העיוות בהצגת המציאות מכוון, נועד לשמר את הסטטוס קוו, את האליטה. בהבניית המציאות מעורבים האינטרסים של בעלי ההון ששולטים בחדשות.

 

Berkowitz, D. (2000). Doing double duty: Paradigm repair and the princess Diana.

הגישה הפונקציונלית- המאמר מתרכז סביב מותה של הנסיכה דיאנה, והשיח העיתונאי שנוצר סביב המקרה. לעיתונאות 2 פרדיגמות של עבודה שנועדו לאשש את הפרופסיה העיתונאית בקרב הציבור: פרדיגמת תיקון, ואיזה סיפור. בדוגמאת המאמר המקרה של דיאנה, התקשורת עשתה תיקון פרדיגמה, הבחנה ברורה בין התקשורת המיינסטרימית לטאבלואידית. גם הטאבלואידית עשתה תיקון בטענה כי הציבור דוש תכנים ותמונות שחודרות לפרטיות ובנוסף האשימו את הצלמים הפרילנסרים. בכל אירוע בלתי צפוי, המעמיד את התקשורת במבחן, העיתונאים משתמשים בפרקטיקות כדי לתת תוקף לתרבות העיתונאית שלהם. העיתונאות פועלת כך בגלל לחצי העבודה.

Glasgow University Media Group. (1985). War and peace news.

הגישה הביקורתית- אסכולת גלזגו, הסיקור האנגלי במלחמת פוקלנד (מלחמה בין אנגליה לארגנטינה).
הגבלות על הדיווחים במלחמה- "מערכת הלובי" התפתחה באותן שנים בעיתונאות הבריטית. כותבים מועדפים שמקבלים תדריכים פרטיים וחסויים,. תן וקח. הסיקור היה מאוד פורמליD- notice- סט של חוקים מוסכמים בין עורכי חדשות ומשרד ההגנה, מערבים צנזורה מרצון. הועדה יכולה לשלוח מכתבים חשאיים בנושאים מסוימים לעורכים. הועדה מורכבת מגורמי ממשלה, עיתונאים אחראיים ובראשם איש צבא (דומה לוועדת השלושה). צנזורה מרצון/ פנימית- לא רצו לבקר את השלטון כדי לא להתפס כ-לא פטריוטים וכדי לא לפגוע באקלים הציבורי (שהיה בעד המלחמה). לפי אסכולת גלזגו התקשורת כשלה במילוי תפקידה בהצגת המלחמה האמיתית. סקרים בקרב הבריטים הראו כי הם נגד המלחמה, אבל בתקשורת מוצגת דעת המיעוט בשאיפה שתהפוך לדעת הרוב (ספירלת השתיקה). בתום המלחמה התקשורת ביקרה את עצמה (המדיניות, הניהול וההתנהלות מול הממשלה)- פרדיגמת תיקון.

 

נוסק ה. (2003). חדשות שלנו וחדשות שלהם: על תפקיד הזהות הלאומית של העיתון והעיתונאים בהגדרת אלימות פוליטית וטרור כחדשות חוץ.

ההתייחסות היא בהכרח חדשות חוץ כאשר הסיקור הוא מקוצי וכאשר מדובר באלימות פוליטית. האם כאשר העיתונאים באים לסקר אלימות פוליטית הם מושפעים מהאופן שבו ניתן לקבל מידע מהתקשורת הטכנולוגית העולמית או מהלאום שאליו הם משתייכים? נוסק מנתח 4 אירועים ב3 עיתונים מרכזיים ואיכותיים בשלוש מדינו שונות. מסקנות המחקר היא שיש פערים בסיקור וההסבר הוא הרמה המקומית. האם הוא מהווה חדשות שלנו ואז העיונות תהייה מתגייסת, סגורה לפרשנות, זהות לאומית או שהמקרה רחוק מאתנו, ויהיה חדשות שלהם בעל טקסט פתוח או סגור לפרשנויות, שיקולים מקצועיים, הגדה מקצועית עולה על אינטרסים אחרים. הטענה המרכזית היא כי אם העיתונאי מסקר את הדיווחים שלו דרך לאומיות וזווית מקומית זאת בעצם הטיה של המידע, אך נוסק מראה שהסיקור דרך מסגרת לאומית הוא אינו הטיה, אלא חלק מהפרופסיה.

 

וימן, ג. (2006). הביקורת הציבורית על התקשורת במלחמת לבנון השנייה.

דו"ח שבא לבדוק כיצד התקשורת סיקרה את מלחמת לבנון השנייה. במצב חירום ומשבר יש על התקשורת המון לחץ וניסיונות להטיית המידע ע"י השלטונות. קונפליקט בין המקצועיות לפטריוטיות. במלחת יום הכיפורים הייתה ביקורת חיצונית (שלטון, אנשי צבא), פנימית (התקשורת עצמה בודקת האם העדיפה רייטינג על ביטחון המדינה) . וימן מעביר סקר בציבור, ומנסה להבין את הלך הרוח הציבורי – מה הציבור חשב על התנהלות התקשורת במלחמה. הוא מוצא 5 פרמטרים לביקורת: התנהגות התקשורת באופן כללי, "האשמת השליח", "אפקט ההילה", אויב מתוחכם, טכנולוגיה תקשורתית. הוא מוצא שיש אי שביעות רצון כלפי התקשורת במלחמה, התקשורת פגעה במורל, יותר מדיי ביקרה, והסבה יותר נזק מאשר תועלת ופגעה ביכולת הלחימה של החיילים. להיפך מיום הכיפור – שם היא מעלה בתפקידה כי לא דיווחה מספיק. זהו מצב בלתי אפשרי מצד התקשורת. תפקידה לבקר ולהתריע, אך ייתכן שהציבור הישראלי לא מוכן לקבל ביקורת.

 

Waisbord, S. (2004). McTV: Understanding the global popularity of television formats.

למה בשוק המקומי והגלובלי יש חיבה רבה לפורמטים- מעבר לשוק רב ערוצי. יש צורך בתכנים רבים שיימלאו את כל הזמן של כל הערוצים. הרעב הוא של הערוצים תכנים שונים משל הערוצים האחרים. יש הגבלה על כמה תכניות אפשר לייבא (ערוץ 10- 40% הפקה מקורית). "גיור" של פורמט נחשב מקומי. בנוסף, הבעלות המסחרית והחשיבה על הרייטינג מוביל לרצון ללכת על בטוח (פורמט שהוכיח את עצמו במדינה אחרת). פרסום סמוי- נקרא תוכן שיווקי, אך גרוע יותר מפרסומת רגילה בגלל שהוא מושתל. ב2008 יצרו קוד אתי לתכניות ריאליטי בו הרשות השנייה הוסיפה הנחיות מחייבות לזכייניות על היחסים בין ההפקה למשתתפים.

למיש, ד. (2000). "אם אתה לא שם אתה לא קיים" – הפרסומת כאשנב הצצה לחברה הישראלית.

מטרת הפרסומת- להוביל לקנייה, ע"י יצירת מגע מהיר עם לקוחות פוטנציאלים. הפרסום מתחיל בתכנון המוצר (עטיפה ואריזה)- כל אלה חלק מהתהליך השיווקי. פרסום מוכר גם רעיונות וחלומות ומשמש כל אחד בבניית הזהות. *התיירקקות Green Wash- צביעת פרסומות בירוק, טבעי, פרו-סביבתי. מדריך האתיקה לפרסומות של הרשות השנייה (2005), הפרסומאים והזכייניות יפעילו פיקוח עצמי. המפרסמים צריכים להעביר את הפרסומת מראש לזכייניות, שאמורות לדעת אם הפרסומת אתית או לא. הפיקוח איפשר חופש ביטוי ליוצרים, מאידך להגן על הציבור (בעיקר ילדים). מודל האחריות החברתית- הזכיינים אחראים ללא התערבות של הרגולטורים. בדוח הועדה צריך לפקח על כמה נושאים בעייתיים: ילדים, בריאות, אלימות, מין, דעניות, פגיעה בטעם הטוב, פגיעה בכבוד האדם או ברגשות הציבור. הסנקציות יכולות להיות או אזהרה, קנס כספי, הורדת זמן הפרסומת, פסילת התשדיר.

השינויים הערכיים בחברה הישראלית בעקבות הפרסומות.- על פי למיש, ניתן ללמוד על החברה הישראלית דרך הפרסומות. הכוח של הפרסומות הוא לא השינוי והתהליכים החדשים אלא מניעת השינויים ושימור הערכים. התרבות המערבית מדגישה אינדיבידואליזם ועצמאות, התרבות האסייתית- קולקטיביות ותלות הדדית.
חמישה שינויים מרכזיים בפרסומת הישראלית 1. מפטריארכיה מסורתית לאצטלה פמיניסטית. 2. מקולקטיביזם לאומי לאינדיבידואליזם נהנתני 3.מאשכנזיות טהורה לרב תרבותיות מאולצת 4. מהחייל של העם לחייל של אמא ואבא. 5. מהמשפחה המדרגית למשפחה הליברלית.

 

Nelson, R. (1996). From Twin Peaks, USA, to lesser peaks, UK: Building the postmodern TV audience.

בעידן הפוסט-מודרני יש ניסיון להגיע לקהלים גדולים יותר, כאשר נק' המוצא היא שהקהל הוא הטרוגני. שאיפת הבידור- להפוך את הקהל להומוגני. נלסון מראה איך במעבר של סדרה אמריקאית לבריטניה, שינו הכל כדי שיתאים לתרבות בבריטניה. שינו שם הסדרה, הדמויות והעלילה. ההבנה של הקהל כהטרוגני משפיע על אופן הפקת התוכניות היום, כאשר המטרה היא רייטינג, מפיקי התכניות מתחשבים בטעם הקהל. השאלה- מה יביא את הקהל אל המסך, מרוקנת את התכניות מהאמנות שבהן, והופכת אותן לבידוריות בלבד. שלבי ההפקה: (קבוצת מיקוד לפני שהתוכנית יוצאת) concept,(מס' פרקים ולבדוק דעת קהל) pilot, (קידום הסדרה) promotion, (הערכה ובדיה איזה דמויות וסצנות הקהל אוהבים) evaluation. נלסון טוען כי ההיגיון של הטלוויזיה הרב ערוצית הוא לא ללכת עם טעם הקהל כדי לא לקבל יותר מאותו דבר. הוא מראה כי תהליכי ההפקה גורמים לתכנים להיות ירודים כדי למקסם רווחים.