איך התיידדתי עם חנה גונן, גיבורת מיכאל שלי – סיכום מאמר מאת זיוה שמיר

א. בפאתי העיר

לאחר הנישואים בקיץ 1965 עברו בני הזוג לדירה קטנה בת שני חדרים בפאתי רמת-גן, לא הרחק מנחל האיילון שנודע אז בשמו הערבי "מוסררה". הדירה עמדה ברחוב שקט ועטור ירק, ולמרות האזהרות מצד קרוב משפחה בכיר שלא להתרחק ממרכז העיר, בחר הזוג לרכוש דירה ב"פריפריה". הסביבה הייתה פסטורלית: מימי הנחל טרם נוקזו לתעלה, גדותיו היו מוצלות בשיחי אגמון ועצי אקליפטוס, ובלילות משך המקום זוגות אוהבים.

הדירה עוצבה בטעם ובצנעה, שלא כמנהג השכנים שהמירו את רהיטיהם הישנים ברהיטים מצופי פורמייקה. מן החלון הדרומי נשקפה גינתה המטופחת של שכנת המשפחה, שנראתה כציור מואר של רנואר. בכניסה לדירה הוצבו ספרי הנדסה לצד ספרי ביקורת וספרות.

לימים תכנן הבעל גשרים מעל לנחל האיילון, ובעקבות פיתוח זה עלה ערך הדירה ואפשר למכרה. לאחר ארבע שנות מגורים, ועם הולדת הבת הבכורה, פורסמה מודעת מכירה, והזוג הראשון שראה את הדירה רכש אותה במחיר המבוקש במלואו. בכספי המכירה ובהלוואה בנקאית עברו לדירה מרווחת בגבעתיים.

שכנת קומת הקרקע, בת-שבע ירדור, הפכה לידידה טובה ונאמנה. היא הייתה אישה אינטלקטואלית ורחבת אופקים, ודירתה הקטנה שימשה מדי שישי כמקום כינוס לחבורת אינטלקטואלים צעירים: סופרים, עורכים, מרצים ועורכי דין. בת-שבע עבדה כאחות מוסמכת בחדר ניתוח אך קראה ספרות ועיון בהיקף רחב, והנחתה את שכנתה הצעירה בסולם קריאה אישי. בהשראת אחיו של המשורר יונתן רטוש, שנמנה עם באי ביתה, פנתה בת-שבע ללימודי בלשנות עברית אקדמיים בגיל שלושים, ולימים הפכה למורה בתיכון עירוני ד' בתל-אביב. בעצתה עברו גם ילדי המחברת ללמוד בבית ספר זה.

ב. חנה גונן הרמת-גנית

בת-שבע היא שהפגישה את הכותבת עם הרומן "מיכאל שלי" של עמוס עוז (1968). לטענת בת-שבע, בצחוק ובכובד ראש גם יחד, הספר נכתב עליה. היא הזדהתה עמוקות עם חנה גונן, גיבורת הרומן, ולאחר שהניחה את הספר על שולחן שכנתה הצעירה, הכריזה שבעוד שבוע תיבחן על תוכנו.

קווי הדמיון בין בת-שבע לחנה גונן היו ממשיים: שתיהן בנות אותו גיל, שתיהן שבויות בשגרה מאפירה ובחיי בדידות, רחוקות ממשפחה ומהמרכז העירוני. חבורת האינטלקטואלים שאספה בת-שבע לביתה לא מילאה את הריק הפנימי, וחלומות רחוקים ריחפו מעבר לאופק.

את שמות עמוס עוז ואברהם ב' יהושע כבר הכירה הכותבת מחוברות "קשת" שעיינה בהן במקום עבודתה הקודם אצל דוד רוקח, שאצלו עבדה בשנים 1965-1967. ברחוב נחמני, שבו שכן משרדו של רוקח, ביקר לא פעם המשורר פול צלאן, שרבים רואים בו את גדול המשוררים היהודיים במאה העשרים, אך הכותבת לא ידעה אז דבר על גדולתו.

ג. הסופרים בני דור המדינה

קריאת "מיכאל שלי" נערכה על רקע ימי "הניו קריטיציזם", כשסטודנטים לספרות למדו לקרוא טקסטים כיצירה עצמאית, מנותקת מאידאות ואידאולוגיות. הסופרים הצעירים בני "דור המדינה", ובהם א"ב יהושע ועמוס עוז, שימשו אז סטודנטים לספרות באוניברסיטה העברית, ועשו את צעדיהם הראשונים בעידודו של פרופסור גרשון שקד.

הסיפורת החדשה שהם הציגו ניתקה מן הערכים הקולקטיביים של הדור הקודם, ופנתה לאינדיווידואליזם, לדחיית קונצנזוס, ולתיאור תופעות חולניות וביזריות שחרגו מכל טאבו. מנגד, את סיפורת קודמיהם, שכללה את משה שמיר, יגאל מוסינזון ואחרים, הציגו הצעירים כ"ספרות בלי סוד", פשוטה וחסרת תחכום. תגובת הנגד הזו הולידה סיפורת מוזרה וחידתית, שאינה מובילה לסיום מסודר או למסקנה אידאולוגית ברורה.

רוחם האנרכיסטית של צעירים אלה שאבה השראה מתורתו הקיומית של ז'אן-פול סארטר, שגרס כי הסופר חייב לסרב לממסד, וכי האינטלקטואל אמון על חברתו אך לא יחדל להתנגד לה. מרד זה של הסופרים הצעירים בסופרי "דור תש"ח", מעריצי אלתרמן, השתלב באקלים הדעות הבינלאומי של אותה תקופה.

עמוס עוז, שבצעירותו כתב איגרות לאלתרמן והתקרב אליו, שיבץ ביצירתו רמיזות ליצירת אלתרמן וצייני סגנון אלתרמניים, חרף התהום האידאולוגית ביניהם. בו בזמן חלק עליו בחריפות בנוגע לעמדתו בדבר שלמות הארץ. מבחינה אידאולוגית הלך עוז בדרך שונה לגמרי מ"דור הרעים": תמך ב"תכנית אוסלו", הצהיר שיתנגד לרעיון הטרנספר גם במחיר פילוג, ועם זאת שמר על אותה קיצוניות ועל אותו להט מוסרי שירש מהוריו הרוויזיוניסטיים.

הכותבת לימדה קורס על יהושע ועוז באוניברסיטת תל-אביב, כתבה כשליש מספרה "סיפור לא פשוט" (2015) על יצירת עוז, והשתתפה בכנס שנערך ב"משכנות שאננים" לכבודו. לאחר פרסום הספר קיבלה ממנו מכתב בן שלושה עמודים, מלא נקודות מחלוקת וטענות, שנכתב לכאורה במצוקה. תשובה מתוכננת לא נשלחה מעולם, משום שהולדת שני נכדים בזה אחר זה הסיחה את דעתה ולאחר מכן חשה שחלף זמנה.

לסיום, מאז 1965 השתנו הרחוב והסביבה עד בלי הכר: בת-שבע נפטרה בטרם עת, טיל פגע בבית סמוך במלחמת המפרץ, ובשנים האחרונות הוחלפו הבתים הפסטורליים ברבי-קומות. במקום גינות ושכנים המכירים זה את זה, שוכנים כיום אנשי הייטק צעירים המתקשרים ביניהם לכל היותר במעלית. ציוץ הציפורים ושכשוך הנחל חלפו מן העולם, ופינות המסתור לזוגות האוהבים אינן עוד.

מקור

שמיר, ז. (2014). איך התיידדתי עם חנה גונן, גיבורת מיכאל שלי. גג: כתב עת לספרות, 47, 32-39.