קהילות פרקטיקה כתיאוריה חברתית של למידה: שיחה עם אטיין ונגר

הרקע התאורטי והקשר החברתי של הלמידה

התיאוריה של קהילות מעשה מתבססת על ההנחה כי למידה היא תהליך חברתי הנעוץ בהשתתפות פעילה בקבוצות אנושיות המתמודדות עם אתגרים משותפים לאורך זמן. הלמידה מתרחשת דרך השתייכות לפרקטיקות חברתיות שונות, המגדירות את הזהות של היחיד ואת משמעות פעולותיו. ונגר רואה בלמידה תהליך של יצירת משמעות ולא צבירה של ידע, ובכך הוא ממשיך את הקו של ויגוצקי, בורדייה ואנגשטרום, שהדגישו את ההיבט החברתי והתרבותי של ההתפתחות האנושית. קהילות מעשה עשויות להתהוות בכל תחום אנושי, החל ממדענים החוקרים את היקום ועד קבוצות חברים בבית הספר המעצבות זהות משותפת.

תפיסה זו מעמידה את הלמידה כהתנסות מתמשכת של משמעות חברתית, כאשר היחיד והחברה יוצרים זה את זה באמצעות השתתפות בפרקטיקות. ונגר מדגיש כי תיאוריה חברתית איננה טוענת לאמת מוחלטת, אלא נבחנת לפי מידת תועלתה בהבנת החוויה האנושית וביכולתה לספק כלים קונספטואליים לסיפור משמעותי על יחסי אדם וחברה.

יסודות התיאוריה החברתית של למידה

ונגר מגדיר תיאוריה חברתית כמערכת מושגים טכניים היוצרים נקודת מבט קוהרנטית על הממד החברתי של הקיום האנושי. שלושה מרכיבים מגדירים כל תיאוריה כזו: מטרתה, עמדתה והמונחים הטכניים שלה. מטרת תיאוריית קהילות המעשה היא להציג את הלמידה כחוויה חברתית של יצירת משמעות. עמדתה מתמקדת ביחסים ההדדיים בין האדם לעולם החברתי, והמונחים המרכזיים כוללים משא ומתן על משמעות, זהות, קהילה, השתתפות ויכולת.

כאשר המחקר האמפירי עושה שימוש בתיאוריה, הוא בוחן את יעילותה ולא את אמיתותה. לעיתים התיאוריה מתפתחת מתוך מפגש עם המציאות, כאשר צורך מחקרי מעלה צורך במושג חדש. כך, לדוגמה, נוסף המונח "ידענות" (knowledgeability) כדי להרחיב את התיאוריה מעבר לקהילה אחת ולתאר יחסים של למידה בין פרקטיקות רבות.

ונגר מציע עיקרון של "חיבור והחלפה" בין תיאוריות ("plug and play") המאפשר שילוב תיאוריות חברתיות שונות באופן קפדני, תוך בחינת מטרותיהן, עמדותיהן והמונחים שלהן כדי ליצור תמונה רחבה יותר של המציאות החברתית.

מושג קהילת המעשה

קהילת מעשה איננה קבוצה של אנשים במובן הפשוט, אלא תהליך חברתי של מיקוח על הגדרה משותפת של מיומנות ויכולת בתחום מסוים. יחסים חברתיים נוצרים מתוך תהליך זה, אך אינם מהותו. ונגר מבחין בין קהילה של מעשה לבין צוות: צוות מוגדר על פי משימה משותפת, בעוד קהילה של מעשה מוגדרת סביב תחום מומחיות משותף ולמידה מתמשכת.

המושגים "קהילה" ו"רשת" שונים זה מזה. רשת מתארת קשרים חברתיים, בעוד קהילה של מעשה מתארת הזדהות עם תחום מומחיות ותחושת שייכות. ניתוח רשתות עשוי להועיל להבנת מבני יחסים, אך הוא איננו תיאוריה של למידה.

קהילת המעשה מציגה את הלמידה לא כתהליך נורמטיבי אלא כמציאות אנושית. תפיסת הלמידה הזו מאפשרת לשלב תובנות תיאורטיות עם יישום חינוכי מבלי לטשטש את ההבדל בין תיאוריה ותכנון מעשי.

זהות כמרכיב מרכזי בלמידה

בלב התיאוריה עומדת התפיסה כי למידה היא תהליך של עיצוב זהות. האדם מבקש להפוך למישהו מסוים בהקשר חברתי, והזהות נבנית דרך השתתפות בפרקטיקות ויחסי אחריות כלפי נורמות של יכולת. היווצרות זהות מתרחשת בשני מישורים: ההכרה כחבר בקהילה מסוימת והאופן שבו השתתפות זו מעצבת את העצמי בכללותו.

התיאוריה אינה מפרידה בין ידע לזהות. הידע איננו ישות נפרדת, אלא תוצר של השתייכות לפרקטיקות בעלות משמעות. מסיבה זו, חינוך איננו יכול להעניק ידע מבלי להזמין את הלומד לזהות שבה ידע זה מהווה חלק ממנה.

המושגים השתתפות וממשות (reification) הם דואליות משלימה בלמידה. השתתפות היא ההיבט החי של עשייה אנושית, ואילו ממשות היא ההיבט החומרי או הסמלי שלה, כגון ספר לימוד, ציון או סמל מקצועי. שניהם הכרחיים ליצירת משמעות, וכל ניסיון להבין למידה חייב לבחון את יחסי הגומלין ביניהם.

הממד המרחבי והזמני של הלמידה

הלמידה מתקיימת בזמן ובמרחב, והזהות נבנית באמצעות השתתפות מתמשכת בפרקטיקות שונות. כל קהילה מפתחת "משטר של מיומנות" המגדיר את תחום הסמכות שלה. האדם נע בין קהילות שונות וצריך ליישב בין מחויבויות זהותיות מרובות.

ונגר מתאר שלוש דרכים מרכזיות למיקוד זהות בלמידה: דמיון, השתתפות והתאמה (alignment). הדמיון מאפשר לחשוב על עצמי כחלק מקהילה עתידית; ההשתתפות מאפשרת עשייה משותפת; וההתאמה מאפשרת לאמץ את הכללים הנדרשים להשתייכות. שלושת המרכיבים פועלים יחד כדי להעניק ללמידה משמעות וזהות יציבה.

כוח, גבולות ומאבק על יכולת

הכוח בתיאוריה של ונגר נובע מהיכולת להגדיר מה נחשב כשיר וראוי במסגרת פרקטיקה מסוימת. כל קהילה יוצרת גבולות המבחינים בין מי שנמצא בתוכה לבין מי שנמצא מחוצה לה. גבולות אלה נובעים מהיסטוריה משותפת של למידה ומעניקים לגיטימציה לבעלי הידע.

כוח איננו נתפס כשלילי בהכרח. הוא חיוני לשימור עומק היכולת ולהבטחת איכות. עם זאת, כאשר הכוח הופך למנגנון המדכא קולות חדשים או חוסם חידוש, הוא עלול לפגוע בפוטנציאל הלמידה. הגבולות עשויים גם לשמר אי שוויון חברתי, למשל ביחס למגדר, מעמד או גזע, ולכן דרושה מודעות פוליטית לעובדה שהנגישות לפרקטיקות עשויה להיות כרוכה במאבק חברתי.

ונגר מציע לשלב בין התיאוריה שלו לתיאוריות של כוח מבניות, כגון זו של בורדייה, באופן המאפשר "חיבור והחלפה" הדדי: להבין כיצד מבנים חברתיים נוצרים ומתקיימים באמצעות פרקטיקות של מיקוח על יכולת, מבלי להניח שהם נתונים קבועים מראש.

למידה, שוליות והדרה

הלמידה כרוכה תמיד במשא ומתן על השתייכות. כאשר תביעת השייכות של יחיד נדחית, נוצר מצב של שוליות. שוליות עשויה להיות זמנית ופרודוקטיבית כאשר היא חלק מתהליך חניכה, אך היא הופכת למקבילה של הדרה כאשר האדם נדחה באופן מתמשך ואינו מצליח להשיג לגיטימציה.

במערכת החינוך, מצבים רבים של שוליות נוצרים מכך שהלמידה מתמקדת בהקניית ידע מנותק מפרקטיקה וזהות. תלמידים שחייהם מחוץ לבית הספר מעוגנים בקהילות אחרות חווים את בית הספר כמקום שבו זהותם אינה ניתנת לביטוי. הפער בין אחריותם לקהילותיהם החוץ-בית ספריות לבין הדרישות של המוסד הלימודי יוצר תחושת ניכור, ולעיתים התנגדות פעילה.

כאשר אפשרויות הביטוי מצומצמות, הלמידה מאבדת את כוחה לשנות את חיי הלומד. כדי שתתרחש למידה משמעותית, יש לאפשר חיבור בין אחריות לזהות הקיימת של הלומד לבין דרישות הקהילה הלימודית.

יישומים חינוכיים ותובנות מסכמות

תיאוריית קהילות המעשה מציעה לראות בזהות עיקרון מארגן בעיצוב החינוך. מערכת חינוך המבוססת על עקרון זה תתמקד ביצירת הקשרים מזינים ומשמעותיים, שבהם התלמידים יכולים לפתח זהות לומדת פעילה. תוכניות לימודים, במקום להתבסס על ידע אובייקטיבי בלבד, יכוונו לעיצוב הקשרים חברתיים המאפשרים ביטוי עצמי ומשא ומתן על משמעות.

ההבנה שכל הפרקטיקות הן מקומיות מדגישה כי גם הוראה ויישום מדיניות חינוכית אינם אחידים. כל מורה פועל במסגרת גיאוגרפיית יכולת ייחודית, ולכן יש להתייחס לעמדתו כפרשנות מקומית למדיניות ולא כהעתקה פשוטה שלה.

גבולות בין דיסציפלינות ומקצועות אינם מכשול אלא מקור חדשנות. העבודה במחוזות ביניים, שבהם קהילות שונות נפגשות, היא המקום שבו הלמידה מתחדשת ונוצר ידע חדש. תיאוריה זו מזמינה את אנשי החינוך והחוקרים להכיר בלמידה כתהליך חברתי פתוח, שבו המשמעות והזהות מתעצבות כל העת דרך השתתפות במארג החברתי של קהילות המעשה.

מקור

Farnsworth, V. Kleanthous, I., & Wenger-Trayner, E. (2016) Communities of practice as a social theory of learning: A conversation with Etienne Wenger. British Journal of Educational Studies, 64(2), 139-160.