מבחן לדוגמא בקורס ירושלים לדורותיה – כולל תשובות!
מבחן לדוגמא בקורס ירושלים לדורותיה (10208), כולל תשובות.
בחינת תרגול בקורס "ירושלים לדורותיה" היא כלי לימודי מצוין להכנה לקראת המבחן, במיוחד בזכות האופן שבו מוצגות בה התשובות: בתחילה, הפתרונות מוסתרים ואינם נראים לעין, ורק בלחיצה יזומה ניתן לחשוף כל תשובה. מבנה זה מאפשר לסטודנט להתנסות בפתרון השאלות באופן עצמאי, כאילו מדובר במבחן אמיתי, מבלי להיחשף מיד לתשובות. כך ניתן לבדוק את הידע האישי בצורה אותנטית, לאתר נקודות חוזק וחולשה, ורק לאחר שניתנה תשובה – להשוות אותה עם הפתרון הנכון. הפורמט הזה לא רק מעודד למידה אקטיבית, אלא גם מחזק את תחושת השליטה בחומר ומגביר את הביטחון העצמי לקראת הבחינה האמיתית
שאלה 1
לדעתכם, מהן התחנות המרכזיות בהתפתחות מעמדה של ירושלים בנצרות? נמקו את בחירותיכם.
התייחסו לנסיבות ההיסטוריות, למעמדה הדתי, המדיני והמנהלי של העיר בנצרות, לדמויות בולטות, לצליינות ולמפעלי הבנייה. הדגימו.
התפתחות מעמדה של ירושלים בנצרות עברה שינויים מהותיים במהלך ההיסטוריה, והושפעה הן מנסיבות פוליטיות והן ממשמעויות דתיות עמוקות שהוענקו לעיר. ניתן לזהות מספר תחנות מרכזיות בהתפתחות זו, אשר לכל אחת מהן הייתה השפעה מכרעת על מעמדה הדתי, המדיני והמנהלי של העיר בקרב העולם הנוצרי.
השלב הראשון המשמעותי היה בראשית הנצרות, כשישו פעל בירושלים, נשפט, נצלב ונקבר בה. מעשים אלו העניקו לעיר משמעות גאולתית-תיאולוגית עמוקה, כאתר ההגשמה של סיפור הפסיון והתחייה. מסיבה זו, כבר מראשית הנצרות ראו בה הנוצרים מקום קדוש. בברית החדשה מודגשת חשיבות ירושלים, והיא מזוהה עם "העיר השמיימית" והחזון האפוקליפטי של אחרית הימים.
תחנה שנייה היא המאה הרביעית לספירה – תקופתו של הקיסר קונסטנטינוס ואמו הלנה. קונסטנטינוס, שהפך את הנצרות לדת מותרת באימפריה הרומית, הבין את חשיבותה של ירושלים ובנה בה כנסיות מפוארות, בהן כנסיית הקבר וכנסיית המולד בבית לחם. פעולתו נבעה מהרצון להאדיר את המקומות הקדושים של הנצרות ולהפוך את ירושלים למרכז דתי רשמי. במקביל, בוועידת כלקדון (451), הוענק לבישוף ירושלים מעמד של פטריארך – מה שהפך את העיר למרכז כנסייתי עצמאי, אחד מארבעת הפטריארכים החשובים בעולם הנוצרי דאז.
הצליינות, שהחלה כבר בתקופה הביזנטית, הפכה לגורם מרכזי בשימור ותחזוקת מעמד העיר. עולי רגל מכל רחבי האימפריה נהרו לירושלים כדי ללכת בעקבות צעדיו של ישו, ונסללו דרכים מוגדרות כמו "ויה דולורוזה" – דרך הייסורים. המניעים לעלייה לרגל כללו גם התחזקות רוחנית אישית וגם קשר עם קדושי הנצרות. מפעלי הבנייה כללו בתי הארחה, כנסיות, מקוואות ומנזרים לשירות הצליינים.
הכיבוש הצלבני של ירושלים ב-1099 מסמן נקודת שיא נוספת. העיר הפכה לבירת ממלכת ירושלים הנוצרית, והוקמו בה מוסדות שלטון, כנסיות, מנזרים ומצודות. מסדרים נוצריים כמו ההוספיטלרים והטמפלרים קבעו את מושבם בהר הבית, שהוסב לכנסייה ולמפקדה צבאית. הממד המדיני של ירושלים בשנים אלה שיקף את שאיפת אירופה הנוצרית להפוך את העיר למוקד שלטוני ודתי עלי אדמות.
לאחר תבוסת הצלבנים, פחת מעמדה הפוליטי של העיר אך נשמרה חשיבותה הדתית. למרות שליטה מוסלמית, נשמרה האפשרות לעלייה לרגל (בשלבים מסוימים), ובעתות שלום שבו להיבנות בה כנסיות חדשות. במהלך התקופה הממלוכית והעות'מאנית, נמשכה העלייה לרגל, בעיקר של כמרים, נזירים ועולי רגל אירופאים, אך מעמד העיר דעך בהיבטים אדמיניסטרטיביים לטובת ערים כמו רומא וקונסטנטינופול.
לסיכום, התחנות המרכזיות שהשפיעו על מעמדה של ירושלים בנצרות כוללות את פעולתו של ישו בעיר, המדיניות של קונסטנטינוס והכנסיות שנבנו בה, הפיכתה לפטריארכיה, מפעלי הבנייה והצליינות בתקופה הביזנטית, והכיבוש הצלבני. כל אחד מן השלבים הללו ביסס את ירושלים כמרכז רוחני של אמונה, כמוקד לצליינות וכסמל לנוכחות האלוהית על פני האדמה.
שאלה 2
לדעתכם, מהן התחנות המרכזיות בתפקידן של חומות ירושלים בתהליך חיזוק מעמדה מימי בית ראשון ועד לתקופה העות'מאנית (כולל)? נמקו את בחירותיכם. התייחסו לנסיבות ההיסטוריות, תארו את החומות ודונו בתרומתן להתפתחות העיר (ביטחונית-צבאית, מדינית וכלכלית). הסבירו והדגימו, וסיימו בהצגת מסקנותיכם מן הדיון.
החומות של ירושלים שימשו לאורך הדורות לא רק כמבנים ביטחוניים, אלא ככלי מובהק לביסוס מעמד העיר ולייצוג עוצמתה הפוליטית, הדתית והכלכלית. תפקידן של החומות עבר שינויים בהתאם לנסיבות ההיסטוריות, אך ניכר כי בכל אחת מהתקופות המרכזיות – מימי הבית הראשון ועד התקופה העות'מאנית – הן שיקפו תהליכים רחבים יותר של התפתחות ועמידה בפני איומים חיצוניים ופנימיים.
התחנה הראשונה היא ימי הבית הראשון, ובעיקר תקופת חזקיהו. בתקופה זו, בעקבות איום סנחריב מלך אשור, נבנתה "החומה הרחבה" – חומה בעובי רב ששרידיה נמצאו ברובע היהודי. החומה נבנתה במהירות כהכנה למצור והעובדה שעברה דרך בתים קיימים מעידה על דחיפות ומרכזיותה. החומה שיקפה את מגמת חיזוק ירושלים כעיר המרכזית של ממלכת יהודה – הן ביטחונית והן דתית, כעיר המקדש והממשל.
התחנה השנייה היא ימי שיבת ציון. בתקופה זו נחמיה הוביל את בניית החומה מחדש, כחלק מביסוס האוטונומיה היהודית. מעבר לפונקציה ההגנתית, החומה ייצגה את חידוש החיים הלאומיים והדתיים בירושלים. היא אפשרה לתושבים תחושת ביטחון, הגבילה את תנועת זרים ושמרה על ייחודיות יהודית, תוך סימון גבולות מדיניים ודתיים ברורים.
בתקופה החשמונאית, בעקבות גידול האוכלוסייה וההתרחבות מערבה, נבנתה "החומה הראשונה", ובהמשך – גם חומות נוספות, ביניהן "החומה השנייה" ו"השלישית", בתקופת הורדוס ואגריפס הראשון. חומות אלו ביטאו את העלייה במעמד ירושלים כעיר בירה עצמאית עם שלטון חזק, מרכז פוליטי וצבאי, וגם תפקדו כבסיס כלכלי – שכן החומות איפשרו שליטה על השערים והגביית מסים.
התקופה הביזנטית מסמלת תחנה חשובה נוספת. תחת שלטונה של הקיסרית אודוקיה, נבנתה מחדש חומה סביב העיר כולה, כולל אזור הר ציון. הבנייה לא נבעה מאיום צבאי מיידי, אלא נועדה להאדיר את ירושלים כנוצרית ולחזק את מעמדה כבירת הצליינות בעולם. לפיכך, החומה הייתה יותר סמל דתי ומדיני מאשר כלי צבאי.
בתקופה הצלבנית שוקמה החומה ונקבעו בה שערים מבוצרים. החומות הותאמו לחשיבותה של ירושלים כבירת ממלכה נוצרית. אך לאחר כיבוש העיר בידי צלאח א-דין בשנת 1187, הורה אחיינו אלמעלכ אלמועט'ם להרוס את החומות, כדי למנוע אפשרות להיאחזות נוצרית נוספת – החלטה שחשפה את הפן האסטרטגי במודעות הפוליטית המוסלמית.
התחנה הסופית היא התקופה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-16, בנה הסולטן סולימאן המפואר את חומת העיר הקיימת כיום. בנייתה באה הן כתגובה לצרכים ביטחוניים – הגנה מפני בדווים ושודדים – והן כהצהרה שלטונית-דתית על חידוש הפאר וההשקעה בירושלים. החומה שילבה תפקוד צבאי עם חיזוק התיירות הדתית (בעיקר מוסלמית), מה שתרם גם לכלכלה המקומית ולחיזוק יוקרת השלטון.
לסיכום, חומות ירושלים היו כלי רב-תכליתי לחיזוק מעמד העיר. הן לא נבנו רק מתוך צורך ביטחוני, אלא גם כאמצעי להבעת ריבונות, העצמת זהות דתית, ארגון חיים כלכליים ותחזוקת מערכות שלטוניות. ככל שהעיר הפכה למוקד חשוב יותר – פוליטית או דתית – כך גבר הצורך בחומות שיבטאו את מעמדה. החומות שיקפו את הזהות של השלטון בעיר, שימשו לסימון גבולות פיזיים ורעיוניים, והיו סמל מובהק לעוצמתה וייחודה של ירושלים לאורך הדורות.
שאלה 3
עמדו על התמורות במעמד הכהונה בירושלים בתקופת בית שני. הסבירו והדגימו.
במהלך תקופת בית שני חלו תמורות ניכרות במעמד הכהונה בירושלים, ששיקפו שינויים פוליטיים, חברתיים ודתיים עמוקים. הכהונה, שהייתה מוסד מרכזי בחיי הדת והמדינה היהודיים, עברה תהליך של מעבר ממוקד רוחני-פולחני למוקד של עוצמה פוליטית ומעמדית – לעיתים גם מושחתת – שהושפעה ממאבקים פנימיים והשפעות חיצוניות.
בתחילת התקופה, לאחר שיבת ציון והקמת בית המקדש השני (בשנת 516 לפנה"ס), שימשה הכהונה כמוסד הנהגה דתי ורוחני מובהק. זרובבל בן שאלתיאל ועזרא הסופר הנהיגו את העם, כאשר עזרא – שהיה כהן וסופר – הדגיש את חשיבות התורה וקיום המצוות, ובכך חיזק את מעמד הכהנים כמורי דרך רוחניים. באותם ימים, הכהן הגדול שימש גם כמנהיג מדיני בפועל תחת חסות פרסית.
השלב הבא בתמורות ניכר בתקופה ההלניסטית. בעקבות תהליך ההתייוונות וההשפעה היוונית, הפכה משרת הכהן הגדול לנושא פוליטי רווחי. שליטים הלניסטיים, ובייחוד בית סלווקוס, החלו למנות כהנים על פי נאמנותם ולא בהכרח לפי ייחוסם המשפחתי או כישוריהם הדתיים. תופעה זו עוררה זעם בקרב חלקים מהאוכלוסייה ונחשבה לשחיתות. דוגמה בולטת היא מינויו של מנלאוס לכהן גדול (171 לפנה"ס) תוך תשלום שוחד לשלטון הסלווקי, למרות שלא היה מזרע צדוק. בכך נחלש מעמדה הדתי של הכהונה והודגש אופייה הפוליטי והמושחת.
בתקופה החשמונאית (המאה ה-2 לפנה"ס ואילך), חל שינוי מהותי נוסף: הכהונה הפכה לחלק משלטון המלוכה. יהודה המכבי ואחריו יונתן שמעון ויוחנן הורקנוס – מנהיגים צבאיים ומדיניים – נשאו גם בתפקיד הכהן הגדול. זו הייתה תקופה של איחוד סמכויות, והכהונה שימשה כלי לשליטה פנימית וחיצונית. עם זאת, האיחוד עורר התנגדות מצד חוגים שראו בכך חריגה מהמסורת שלפיה המלוכה והכהונה צריכות להישמר בנפרד. המתח הזה בא לידי ביטוי בקבוצות כמו הפרושים והאיסיים שהתנגדו לשלטון החשמונאי.
בתקופה הרומית, ובמיוחד בשלהי ימי הבית השני, הפכה הכהונה לכלי בידי השלטון הרומי. נציבי רומא מינו ופיטרו כהנים לפי שיקולים פוליטיים, והכהנים הגדולים, רבים מהם מבית ביתוס וחנן, נחשבו למושחתים ולמשרתים את האינטרס הרומי יותר מאשר את הציבור. כך הפכה הכהונה למוקד עימות בין האליטות הירושלמיות לבין העם, שהתבטא גם במתח הגובר בין קבוצות כמו הצדוקים (שהזדהו עם הכהונה והאריסטוקרטיה) לבין הפרושים (שהביעו קול עממי יותר). הכהונה נתפסה בשלב זה כרחוקה מהעם, מושחתת, ומנותקת מן האמונה והמסורת, דבר שתרם לרדיקליזציה של קבוצות כמו הקנאים.
לסיכום, ניתן לזהות שלוש תמורות עיקריות במעמד הכהונה בתקופת בית שני: ראשית, מעבר ממנהיגות דתית-רוחנית מובהקת לתפקיד פוליטי מושפע חיצונית; שנית, שילוב הכהונה בשלטון המלכותי בתקופת החשמונאים; ושלישית, הפיכתה לכלי בידי שלטונות זרים בתקופה הרומית, תוך ניתוק גובר מהעם. תמורות אלו משקפות את המעבר מירושלים כמרכז דתי מאוחד למרחב שסוע במאבקי כוח, אידיאולוגיה וזהות – שסופם היה בחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה.
שאלה 4א'
הגעת האירופיים לירושלים במאה ה19- נתפסת כ"גילוייה מחדש של העיר". הסבירו והדגימו.
הגעת האירופאים לירושלים במאה ה-19 אכן נתפסת בצדק כ"גילוייה מחדש של העיר", משום שהיא סימנה תחילתו של עידן חדש בתולדות ירושלים, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה פוליטית. אירופאים – חוקרים, נוסעים, דיפלומטים, מיסיונרים וקונסולים – החלו להגיע לעיר במספרים הולכים וגדלים, כשהם נושאים עמם עניין מדעי, ארכיאולוגי ודתי בירושלים, ובעקבותיהם החלה עיר זו להיחשף מחדש לעולם המערבי.
מבחינה היסטורית, ירושלים עד תחילת המאה ה-19 נחשבה לעיר שולית בשולי האימפריה העות'מאנית – עיר דתית וקדושה, אך חסרת חשיבות מדינית או כלכלית של ממש. היא הייתה עיר סגורה, מוקפת חומות, ללא תשתיות מודרניות, וקפואה יחסית בזמן. המהפך החל עם היחלשות האימפריה העות'מאנית וכניסת מעצמות אירופיות לפעולה בזירה האסטרטגית של המזרח התיכון. מעצמות אלו – בריטניה, צרפת, גרמניה ורוסיה – ביקשו להרחיב את השפעתן בירושלים דרך שליחים דתיים, בניית מוסדות והשגת זכויות דתיות ואדמיניסטרטיביות.
לצד המניעים הפוליטיים, הגיעו לעיר גם מיסיונרים, ארכיאולוגים ואנשי מדע שחיפשו את עקבות סיפורי התנ"ך והברית החדשה. הם מיפו, תיעדו וחפרו את העיר. לדוגמה, חפירותיהם של צ'ארלס וורן וצ'ארלס וילסון תרמו רבות לחשיפת שכבות ארכאולוגיות עתיקות בעיר דוד וסביבותיה. מפות, רישומים ויומנים מתקופה זו – שלא היו קיימים קודם לכן – הפכו את ירושלים לעיר נגישה וידועה באירופה מחדש.
במקביל, הקונסוליות הזרות (בריטית, צרפתית, פרוסית, אוסטרית ועוד) הקימו מוסדות חינוך, בתי חולים, כנסיות ומנזרים, ובכך חיזקו את נוכחותן התרבותית. מוסדות אלה פתחו את העיר לחדשנות – מים זורמים, דואר, דפוס, בתי מרקחת – ובישרו את תחילת תהליך המודרניזציה שלה. יציאת יהודים, נוצרים ומוסלמים מחוץ לחומות, הקמת שכונות חדשות והגברת הפעילות המסחרית – כולם היו תולדה ישירה של נוכחות אירופאית זו.
מבחינה דתית, האירופאים חיזקו מאוד את מעמד המקומות הקדושים, במיוחד הנוצרים, כמו כנסיית הקבר, גת שמנים וכנסיית העלייה. עולי רגל הגיעו במספרים הולכים וגדלים, ובכך הפכה ירושלים למוקד עלייה לרגל בין-לאומי, תוך חידוש הקשרים הישירים בין מזרח ומערב סביב זיכרון משיחי ונוצרי של העיר.
לסיכום, "גילוייה מחדש" של ירושלים במאה ה-19 אינו מתבטא רק בחשיפה פיזית של אתרים קדומים, אלא בשילוב של עניין מדעי, נוכחות דיפלומטית-מערבית, מודרניזציה והעצמת הזהות הדתית-תרבותית של העיר בזירה בין-לאומית. עידן זה סימן את תחילת הפיכתה של ירושלים למוקד פוליטי, דתי ומדעי גם בעיני העולם המערבי – מעמד שהיא נושאת עד ימינו.
שאלה 4ב'
לדעתכם, האם גם ליהודים "נגלתה העיר מחדש" בתקופה זו? הסבירו והדגימו, וסיימו בהצגת מסקנותיכם מן הדיון.
אכן, גם ליהודים "נגלתה ירושלים מחדש" במהלך המאה ה־19, ולמעשה – ניתן לראות בתהליך זה פרק מכונן בהתחדשות הקשר הלאומי, הדתי והפיזי של העם היהודי עם עירו ההיסטורית. ההתעוררות היהודית סביב ירושלים לא רק שיקפה את השפעת החדירה האירופאית לעיר, אלא גם ניזונה ממנה וחוללה תהליך עומק של שיבה הדרגתית אל מרכזיותה של העיר בתודעה ובמעשה.
במאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית בירושלים באופן משמעותי, עד שהיא הפכה לקבוצה הדומיננטית בעיר, מבחינה דמוגרפית, כבר במחצית השנייה של המאה. תהליך זה לווה בגלים של עלייה יהודית — הן ספרדית-מזרחית והן אשכנזית — שהונעו ממניעים דתיים, משיחיים ולעיתים גם כלכליים. עולי רגל יהודים, לצד קהילות שלמות שעלו להשתקע בעיר, ראו בירושלים את מרכז הגאולה ואת תחילתו של תהליך שיבת ציון.
מבחינה פיזית, ההתיישבות היהודית החלה לפרוץ את גבולות העיר העתיקה. מוסדות חסות כמו "כולל הולנד וגרמניה", "כולל הונגריה", וכן מוסדות ההשכלה והחסד של משפחות כמו מונטיפיורי ורוטשילד, פתחו דלת לפיתוח יהודי מחוץ לחומות. שכונת משכנות שאננים (1860), שהוקמה ביוזמת משה מונטיפיורי, מסמלת את ראשית היציאה מהחומות ואת תחילתה של תודעה מודרנית בקרב יהודי ירושלים: רצון לביטחון, פרטיות, תנאים סניטריים מתקדמים – וגם לבעלות על הקרקע.
במקביל, ניכרת מגמת התעוררות רוחנית ותרבותית: הדפסת ספרים, הקמת תלמודי תורה ובתי כנסת, שימור מסורות מקומיות, התכתבות עם יהדות התפוצות, והחייאת מושגי קודש הקשורים בירושלים – כמו "שיבת ציון", "הר הבית", "בניין בית המקדש" – כולם שיקפו תודעה מחודשת ביחס למעמד העיר.
גם מבחינה לאומית, לקראת שלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ירושלים הפכה לסמל מעשי של הרעיון הציוני. מבקרים כמו הרב צבי הירש קלישר, אלחנן לוי, ואף אליעזר בן יהודה, ראו בירושלים מקום שבו אפשר להתחיל תהליך לאומי־רוחני – לא רק תפילה, אלא פעולה.
לסיכום, בדומה לעמים הנוצריים והמערביים, גם היהודים "גילו מחדש" את ירושלים במאה ה־19, אך הגילוי היה עמוק יותר – הוא כלל שיבה מעשית, תרבותית, תודעתית ורוחנית לעיר שהייתה במשך דורות סמל לכמיהה לאומית. מתוך מפגש עם רעיונות מודרניים, הגליית הסולטן העות'מאני מהעיר, והיחלשות המחיצות בין מזרח למערב – נוצרה לראשונה מזה מאות שנים אפשרות ליהודים להיות נוכחים, בונים ומשפיעים בירושלים. גילוי זה לא היה רק תוצאה של תהליך חיצוני, אלא גם ביטוי עמוק להתעוררות פנימית קולקטיבית של העם היהודי.