ספרות הנבואה – דמות יציאת מצרים בנבואה – אוניברסיטת בר-אילן

                                                                                                                              תאריך עדכון: 27.2.2013

שם ומספר הקורס:  0100602

ספרות הנבואה – דמות יציאת מצרים בנבואה

סוג הקורס: שיעור

שנת לימודים:    תשע"ג                  סמסטר:  ב                           היקף שעות:  2

 אתר הקורס באינטרנט:

 

 

א. מטרות הקורס (מטרות על / מטרות ספציפיות):

• הסטודנט ירכוש הכלים הספרותיים לקרוא נביאים אחרונים בצורה עצמאית
• הסטודנט יוכל להבין את מהות הנבואה כפירוש א-לקי לאירועים המתרחשים
• הסטודנט יבין את הערך האינטלקטואלי והדתי של הנבואה במסגרת מהלך האידיאות בישראל, כחטיבה במרד הרוחני של ישראל הקדום נגד הלך הרוחות במזרח הקדום
• הסטודנט יבין את הערך הנצחי של האידאיות בספרות הנבואה, כפועל יוצא ממאבקים אינטלקטואלים הקשורים למצב האדם והחברה

ב. תוכן הקורס: (רציונל, נושאים)

הקורס יתרכז בשימוש בסיפור יציאת מצרים בספרות הנבואה. הוא יַראה איך סיפור יציאת מצרים הופך לבסיס לפרשנות חדשה, כדי להעביר לקחים הרלבטניים לתקופה.

 

    מהלך השיעורים: (שיטות ההוראה, שימוש בטכנולוגיה, מרצים אורחים)

הסטודנט נדרש לקרוא בשיעור. הסטודנטים יעשו  לפחות שלש עבודות קצרות בחברותא במשך כל שיעור (בערך 15-20 דק') על-בסיס דפי חברותא מודרכים, כדי לפתח מיומנויות בקריאת נביאים אחרונים. לאחר מכן, יוצג שיעור פרוטנלי המתבסס על הנקודות שהועלו בדפי החברותא.

 

    תכנית הוראה מפורטת לכל השיעורים: (רשימה או טבלה כדוגמת המצ"ב)

 

1. 3 – בין סיפור לבין נראטיב – הדגשים בסיפור יציאת מצרים בתורה –
   1. העימות בין משה ואהרן לפרעה בשמות פרק ה פס' א-ה, פרק ז פס' כו – פרק ח פס' יא, פרק י, פס' א-ב
   2. סיפור יציאת מצרים בפרשת הביכורים – דברים כו, פס' א-יא
   3. סיפור יציאת מצרים למלך אדום – במדבר פרק כ פס' יד-כא

שאלת חזרה:

• סיפור יציאת מצרים חוזר מספר פעמים בתורה – במספר נראטיבים. מהי המגמה המרכזית בנראטיב בספר שמות? הוכח זאת מן הפסוקים, והראה איך המגמה שונה מזו המצויה בספר דברים, בפרשת הביכורים.

 

2. 3 – השימוש ביציאת מצרים בעמוס פרקים א-ב
   1. תפקיד הנביא –עמוס פרק ז, פס' י-יז
   2. יחודיותו של ישראל בעמוס פרקים א-ב
   3. תרגיל פרשנות (רד"ק- ר' אליעזר מבלגנצי) בנושא עמוס פרק ב, פס' ט-יב

שאלות חזרה:

• בעימות בין עמוס לבין אמציה הכהן, איך מתגלה ייחודיותו של תפקיד הנביא בישראל? באיזו מידה הנביא חלש יותר מבעלי השררה, ובאיזו מידה הוא חזק יותר? הוכח מן הפסוקים.
• מדוע מזכיר עמוס את יציאת מצרים בפרק ב, פס' ט-י? איך הזכרת יציאת מצרים תורמת למסר הכללי של פרקים א-ב? הוכח מן הפסוקים.

 

3. 3- הרצאת אורח של ד"ר יהושע ברמן בנושא: יציאת מצרים שבספר שמות: זו של משה וזו של העם (שמות ג-יד)

שאלה לחזרה:  * הסבר את ההקבלה בין התהליך שהנביא עובר לבין התהליך שהעם עובר בשמות פרקים ג-יד, ומה משמעות הקבלה זו?

 

4. 4 – הייעוד של ישראל בעמוס, והקשר בינו לבין יציאת מצרים – עמוס פרק ט, פז' ז-טו.

שאלת חזרה:

• לפי עמוס פרק ט, פס' ז-יב, במה עם ישראל דומה לשאר עמים? במה הוא שונה? האם יציאת מצרים מהווה עילה ליחודיותו של עם ישראל?

 

5. 4- השיעור התבטל בגלל טקס יום השואה – העימות עם אשור והשימוש של ישעיה בתבוסה של מצרים:

שופטים פרק ו, פרק א-יח

ישעיה פרק י, פס' ה-כז

רצוי לקרוא את המאמר של ברוך לוין "הוי אשור שבט אפי" – פרטים בסוף הסילבוס

שאלות חזרה:

• מה ייחודי בעימות של ישראל מול אשור בתקופת ישעיה הנביא? איך ישעיה מדמה את העימות עם אשור לעימות של ישראל עם מצרים ולעימות של גדעון מול מדין?
• מה השינוי שיחול ביהודה לאחר מפלת אשור, לפי פרק י, פס' כ-כו? מדוע שינוי זה חשוב?

 

6. 4 – השימוש בדגם של יציאת מצרים בנבואת ישעיה על המשיח. ישעיה פרק י, פס' כח-פרק יב, פס' ו.

רצוי לקרוא את המאמר שלי על "הרקע ההיסטורי של הנבואה בישעיה פרק י פס' כח-לב", פרטים בסוף הסילבוס

תרגיל   כתיבה בכיתה על הפרשנות של נבואת המשיח

שאלות חזרה:

• מה יחדויותו של מלך המשיח בהשוואה למלכים אחרים, לפי ישעיה יא, פס' ב-ה?
• איך נתן לפרש את נבואת "וגר זאב עם כבש", ומה הקשר בינה לבין פס' ב-ה?
• איך משתמש ישעיה בדגם של נבואת יציאת מצרים בפרקים יא-יב, ואיך שימוש זה מוסיף למסר של הנבואה?

 

 

7. 5 השימוש בסיפור יציאת מצרים בסיפור סנחריב בישעיה לו-לז

רצוי לקרוא את המאמר שלי על "אחת דיבר א-לקים, שתים זו שמע הנביא", פרטים בסוף הסילבוס

תרגיל כתיבה על המבנה של דברי רבשקה.

שאלות לחזרה:

• איך מצליח הנביא להפוך את איומי סנחריב על ירושלים לאיום על ריבונות ה' בעולם? אלו מרכיבים מסיפור יציאת מצרים תורמים לראות בסנחריב מאיים על ריבונות ה'?
• מה מקומה של תפילת חזקיה (ישעיה לז פס' טו-כ) בסיפור על איום חזקיה? מדוע חשובים העובדה שחזקיה התפלל וניסוח התפילה?

 

8. 5 השימוש בסיפור מלחמת סנחריב-חזקיהו בדברי הימים ב פרק לב

שאלות לחזרה:

• מי הם הגיבורים של מלחמת סנחריב-חזקיהו לפי דברי הימים? הוכח זאת מן הפסוקים. מדוע חשוב להראות שהגיבור איננו המלך?
• אלו מרכיבים מסיפור המלחמה בישעיהו לו-לז חוזרים בסיפור של דברי הימים? מדוע בעל דברי הימים בוחר במרכיבים אלו ומשמיט מרכיבים אחרים?

 

9. 5 השימוש ביציאת מצרים בירמיהו פרק לב – סיפור קנית השדה

שאלות לחזרה:

• מדוע מזכיר ירמיהו את סיפור יציאת מצרים בתפילתו לאחר שנצטווה לקנות שדה בענתות? מה מסמלת יציאת מצרים, ומה מסמלת קנין השדה?
• אלו נקודות בירמיהו פרק לב מתארים את החזרה העתידית לארץ כסוף תהליך ההגליה והחזרה?

 

10. 5 ירמיהו פרק ב – יציאת מצרים יוצרת מחויבות של נאמנות

שאלות לחזרה:

• איך משמתש הנביא ירמיהו בפרק ב' במוטיבים מיציאת מצרים כדי להאשים את עם ישראל בתקופתו? אלו מימדים של יציאת מצרים הוא מדגיש, ומדוע?
• הסבר את סדר הפסקאות והיחידות בירמיהו פרק ב, ואיך הם משתזרים לרעיון אחד רצוף?

 

11. 6 עבודה עצמית בכיתה: תרגיל כתיבה באחד מן הקטעים הבאים:
    1. ירמיהו פרק לא פס' א-יג
    2. ירמיהו פרק לא פס' יד-יט
    3. ירמיהו פרק לא פס' כ-לג

התרגיל: בעזרת פירושו של א"ש הרטום, של ע' חכם, או של אחד מן הראשונים, כתוב הסבר פשוט לכל פסוק. לאחר מכן, חלק את הפסוקים לקבוצות הגיוניות, ותן כותרת לכל קבוצה. הסבר את הרצף העניני וההגיון בסדר הקבוצות – איך הקבוצה הראשונה קשורה בצורה הגיוניות לקבוצה השניה, וכן הלאה. בסוף, הסבר את הטיעון המרכזי אותו מנסה הנביא להוכיח בנבואה, והתמקד בשימוש שהוא עושה במאורעות מן התורה  כדי להוכיח את הטיעון הזה.

(התרגיל הזה שווה לשני תרגילים רגילים).

שאלה לחזרה:

• הסבר את רצף הרעיונות והשימוש במוטיבים מן התורה בירמיהו לא.

 

12. 6 האם אפשר לחזור שוב על יציאת מצרים – הושע ב

שאלות לחזרה:

• איך מנסה הנביא הושע לחזור על תהליך יציאת מצרים בנבואה בהושע פרק ב? הוכח זאת מן הפסוקים.
• מהו הלקח המרכזי של תהליך יציאת מצרים ותקופת המדבר הנלמד מהושע פרק ב'? הוכח מן הפסוקים.

 

 

13. 6 – שיעור חזרה

שאלה מרכזית:

• מדוע הספרות הנבואית מתעקשת לחזור לאירועי יציאת מצרים כדי להוכיח לקחים בתקופות מאוחרות יותר? מה אמור עם ישראל ללמוד מיציאת מצרים? הוכח בעזרת דוגמאות מן הפסוקים.

 

 

 

ג. חובות הקורס:

 

 חובות / דרישות / מטלות:

*השתתפות פעילה בשיעורים, ולהגיע עם תנ"ך, (אין להיעדר מעבר לשלש פעמים, אחרת לא תוכל להבחן בקורס)

*לקרוא מהתנ"ך בשיעור

*למסור לפחות שלשה תרגילים הנעשים בכיתה

*מבחן סופי בקורס, המורכב משאלות פתוחות. השאלות המצויינות בכוכבית או בשושנות הן השאלות שתופענה במבחן. עשר מהן יופיעו, ותצטרכו לענות על שלש.

 

 מרכיבי הציון הסופי (ציון מספרי / ציון עובר):

תרגילים בכיתה – 35% של הציון

מבחן סופי – 65% של הציון

 

 

 ד. ביבליוגרפיה: (חובה/רשות)

ברוך לוין, "‫ "הוי, אשור שבט אפי" (יש’ י:טו) – אמונת הייחוד המקראית באספקלריה מדינית-בינלאומית ," ארץ ישראל כז (תשס'ג), 136-142

ש-ז אסטר, "הרקע ההיסטורי של הנבואה המתארת את המסע נגד ירושלים בישעיה י: כח-לב", מחקרי יהודה ושמרון יז (תשס"ח): 25-36

ש-ז אסטר, "אחת דיבר סנחריב, שתים זו שמע הנביא" – שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום יט (תשס"ט) 105-127

 

 

     ספרי הלימוד (textbooks) וספרי עזר נוספים:

ספר ישעיה, מקראות גדולות הכתר (מומלץ)

תנ"ך שלם (חובה)

מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות

ש' פאול, ישעיה מ-סו בסדרת מקרא לישראל

ע' חכם, ישעיה בסדרת דעת מקרא

פירושי א"ש הרטום למקרא

סילבוס עם תשובות

ספרות הנבואה

שאלות חזרה למבחן:

 בין סיפור לבין נראטיב – הדגשים בסיפור יציאת מצרים בתורה –

• העימות בין משה ואהרן לפרעה בשמות פרק ה פס' א-ה:

א וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה כֹּה-אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר:
ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָֹה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהֹוָה וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:
ג וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:
ד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם:
ה וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן-רַבִּים עַתָּה עַם-הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:

פרק ז פס' כו : כו וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

פרק ח פס' יא: יא וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָֹה:

פרק י, פס' א-ב: א וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ:
ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָֹה:

• סיפור יציאת מצרים בפרשת הביכורים – דברים כו, פס' א-יא: אוְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:
  ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
  ג וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
  ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:
  ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
  ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
  ז וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָֹה אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ:
  ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
  ט וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
  י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי יְהוָֹה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:
  יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:
• סיפור יציאת מצרים למלך אדום – במדבר פרק כ פס' יד-כא: ידוַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:
  טו וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ:
  טז וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָֹה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ:
  יז נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:
  יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן-בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:
  יט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין-דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה:
  כ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה:
  כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:

 

סיפור יציאת מצרים חוזר מספר פעמים בתורה – במספר נראטיבים. מהי המגמה המרכזית בנראטיב בספר שמות? הוכח זאת מן הפסוקים, והראה איך המגמה שונה מזו המצויה בספר דברים, בפרשת הביכורים.

 

 

השימוש ביציאת מצרים בעמוס פרקים א-ב

• תפקיד הנביא –עמוס פרק ז, פס' י-יז

י וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית-אֵל אֶל-יָרָבְעָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא-תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת-כָּל-דְּבָרָיו:
יא כִּי-כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ:יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל-עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא:
יג וּבֵית-אֵל לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא:יד וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל-אֲמַצְיָה לֹא-נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים:
טו וַיִּקָּחֵנִי יְהֹוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהֹוָה לֵךְ הִנָּבֵא אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:
טז וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר-יְהֹוָה אַתָּה אֹמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל-יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל-בֵּית יִשְׂחָק:
יז לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהֹוָה אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל-אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ:

• יחודיותו של ישראל בעמוס פרקים א-ב
• תרגיל פרשנות (רד"ק- ר' אליעזר מבלגנצי) בנושא עמוס פרק ב, פס' ט-יב

טוְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת:
י וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי:
יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהֹוָה:
יב וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ:

בעימות בין עמוס לבין אמציה הכהן, איך מתגלה ייחודיותו של תפקיד הנביא בישראל? באיזו מידה הנביא חלש יותר מבעלי השררה, ובאיזו מידה הוא חזק יותר? הוכח מן הפסוקים.

 

ייחודיותו של הנביא כנגד שאר התפקידים במנהיגות ישראל(מלך/ כהן) הינו בכך שהנביא לא נבחר לתפקיד , הוא אינו חלק מן שושלת ולכן גם אינו חלק מן הממסד המנהיגי כמו כהן או מלך –אשר תפקידם מועבר בירושה. בנוסף, כל אחד יכול לטעון שהוא נביא. בשונה ממלך או כוהן הנביא לא מרוויח מפעילותו, זהו אינו "תפקיד רווחי". תפקידו של הנביא אינו תפקיד מוגדר מראש ותלוי בדו שיח בין הנביא לאל. בסיפור עליו אנו מדברים המלך הוא ירבעם הכהן הוא אמציאה והנביא הוא עמוס. האשמה נגד עמוס: הכהן פונה אל המלך ("וישלח אמציה לירבעם") וזה עושה תסיסה פוליטית בגלל עמוס, המלך ימות והעם יגלה, האשמה היא מרד כי הוא מנבא את נפילת המלך וזה נחשב קשירת קשר, הוא מבאס את רוחו של העם, מצד שני זה לא חייב להיות קשירת קשר כי הוא פועל מתוך איזשהי תחושת שליחות.

אין תגובה של המלך לדברים, אמציה הוא זה שמרגיש מאוים מדברי הנביא,  כי הוא מרגיש תחרות מצד דמות דתית נוספת.

פסוק יב' – "אכול שם לחם" – הכהן ומלך אוכלים לחם ממה שמביאים להם, לעומת זאת לנביא אין מקום פרנסה מסודר אז הכהן שולח אותו לארץ יהודה כי שם הוא יוכל להתפרנס בכבוד, לך תמכור את הנבואות של ביהודה, כאן אתה לא חלק מהממסד, ביהודה אתה כן תהיה חלק מהממסד.

הרעיון של הממסד בה בפסוק יג' – "כי מקדש מלך הוא, ובית ממלכה הוא", המקדש הוא תחום שיפוטו של המלך ואף אחד שהוא לא תומך במלך אין לו חלק בממסד. אמציה דואג לפרנסתו שלו, היא הוא לא רוצה להתחלק בתרומות שהוא מקבל עם עמוס, זה נראה כגבול בין עצה לאיום.

פסוק יד' – תגובתו של עמוס – הוא אומר שהוא לא מתפרנס מהנבואה, הוא לא נביא מקצועי שמתפרנס מהנבואה. הוא אומר זאת כי אומרים ללכת ממקום בו הוא נמצא בטענה שפה אין לו מקור לפרנסה אז הוא אומר שהוא בכלל לא מתפרנס מכך. "בולס שקמים" ו-"בוקר" הם מקורות פרנסה ולכן הוא לא צריך את התרומות.

הכהן חש כאן חוסר בטיחות כי עמוס נכנס לפרנסה שלו, אך הכהן חושב שעמוס חש חוסר בטיחות כי הוא מחוץ לממסד (בגלל הפרנסה). זה מתחיל מחשיבה שיש חוסר בטיחות של עמוס וממשיך עם חוסר בטיחות של אמציה.

עמוס אומר שהוא עושה זאת לא בגלל שהוא רוצה להרוויח משהו אלא בגלל תחושה של סוג של שליחות, כי האל דורש זאת ממנו.

 

תכונות ייחודיות של נביא שאנחנו רואים כאן:

• עושה זאת בגלל שליחות
• הוא לא עושה זאת בגלל כסף
• הוא לא חלק ממסד
• והוא מאיים בצורה כלשהי על הממסד

 

הנביאים האנטי ממסדיים היחידים ששרדו הם נביאים של הדת היהודית.

 

פסוקים טז-יז – האיום של עמוס על אמציה – אמציה מנסה להשתיק את עמוס, מנבא על גלות והוא גורם לאמציה להרגיש פחד וחוסר בטיחות, הוא אומר שההגליה גם תקרה ואמציה יסבול ממנה במיוחד.

 

היתרונות של הנביא :

• חופש ביטוי
• לא תחת שלטון של מישהו

חסרונות:

• אין מנגנון אכיפה, אף אחד לא חייב להקשיב לו, לכן הוא צריך להיות משכנע, לשדר אמינות. הנביאים משתמשים באמצעים רטוריים מתוחכמים, הוא אומר משפט שאתה מצפה לשמוע ואז שובר את המשפט כך שהוא כבר לא מצופה.

 

מדוע מזכיר עמוס את יציאת מצרים בפרק ב, פס' ט-י? איך הזכרת יציאת מצרים תורמת למסר הכללי של פרקים א-ב? הוכח מן הפסוקים.

פרק א', עמוס פותח את נבואותיו בקריאה אל דמשק. בתחילה הוא מאשים את העמים האחרים באכזריות, בפרק ב' בפסוקים ו' – ח' בא בטענות אל עם ישראל על האכזריות אל העניים. זו האשמה הראשונה של עמוס. מדוע הוא פותח את נבואותיו בדיבור על דמשק (פרק א, פסוק ג')? – כדי למשוך את המאזינים להקשיב לו. מה כוח המשיכה המיוחד בהאשמת דמשק? בשנה התשיעית לפני הספירה, השלטון של ישראל היה בידי דמשק, שלטון אכזרי. שלטונם נקטע ע"י הכיבוש האשורי, תקופה בה יש פריחה של מלכות ישראל. עמוס עומד בסוף תקופת זו של הכיבוש האשורי, לפני ההגליה.

עמוס, בפרקים א ו-ב משווה בין התנהגות ישראל להתנהגות שאר העמים. אם הם מתנהגים כמו שאר העמים עליהם להיענש כמו שאר העמים, מה עם ישראל אומר? שהם העם הנבחר, שייחודו ביציאת מיצריים, זו נק' מרכזית בספר עמוס, ולכן הם לא צרכים להיענש. באיזה מידה עם ישראל דומה לשאר העמים ובאיזה מידה הוא שונה משאר העמים?

פרק ב' פס' ט – התרגיל – מה עם ישראל היה צריך ללמוד מיציאת מצריים. את האזהרה כי הארץ ניתנת על תנאי:  ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת – יש כאן איום, הארץ תינתן על תנאי

פרק ג', פס' ב:  ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי, מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה; עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם.

העם מצפה ליחס מגן מהשם, היחס שהוא מקבל בפועל "על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם", זו האפשרות שהשם יעניש את העם בצורה קפדנית יותר. יציאת מצריים אינה מקנה חסינות מפני עונש אלא יוצרת אחריות יתר (לעומת הגנת יתר).

עמוס רואה את העם שהולך ומשתמד והוא לא רוצה שהעם יסתמך על יציאת מצריים שתשמור עליהם. בפסוקים ט' ו י' בפרק ג' יש תיאור של העונש. עמוס לא עובר מיד לתיאור העונש, הוא מעלה תחילה סידרה של שאלות רטוריות שלא נראות קשורות (פסוקים ג' עד ט') מדוע הנביא מכניס את השאלות הללו? – בכדי למשוך את תשומת ליבו של העם. עליו להצדיק את ההזמנה שלו את העם להקשיב לו לדבי העונש הקרב ובא. כיצד הוא משתמש בשאלות כדי להסביר את העונש?:

פרק ג' , פסוק ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ; – האריה שואג משום שיש לו טרף.

הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ, בִּלְתִּי אִם-לָכָד  – גם כאן מדובר בקשר של סיבה

ה הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ; – כאן יש גם יחסי סיבה – תוצאה, החלק השני הוא הסיבה לחלק הראשון.

הֲיַעֲלֶה-פַּח, מִן-הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד, לֹא יִלְכּוֹד – פח=מלכודת, לא ייתכן, אם הפח יעלה ברור שילכוד. הקשר בין הפח העולה ללכידה, המאורע השני הוא התוצאה של המאורע הראשון.

ו אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ; – תקיעת השופר גורמת לחרדה, החלק השני הוא התוצאה

אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַיהוָה לֹא עָשָׂה. – כאן הסיבה היא בחלק השני

ח אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא; – אין אדם שלא ירא, כולם יראים, היראה היא תוצאת השאגה.

בעזרת השאלות הנביא בונה מערכת של סיבה ותוצאה, אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא.  – כאן התוצאה "מי לא ינבא" מתבקשת אחריה.

הנבואה היא דרך של האל לגלות סוד. מרגע שהנביא קיבל את הסוד עליו להעבירו לעם, גם אם העם לא רוצה לשמוע, הנביא מוכרח להביא את נבואתו.

פרק ג', המשך, עונש שיבוא על עם ישראל מופיע בפסוק יא:  לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, צַר, וּסְבִיב הָאָרֶץ; וְהוֹרִיד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ, וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ.

יש כאן דגש ספציפי, פסוק ט:  ט הַשְׁמִיעוּ עַל-אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד, וְעַל-אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְאִמְרוּ, הֵאָסְפוּ עַל-הָרֵי שֹׁמְרוֹן, וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ, וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ – העשוקים גורמים למהומות. מדוע אנשי אשדוד ומצריים צרכים להסתכל על שומרון, מדוע הם לא יכולים להיענש בלי זה? – כדי לבזות, כדי שעם ישראל לא יחוש שהוא שונה מבחינת העונש.

 י וְלֹא-יָדְעוּ עֲשׂוֹת-נְכֹחָה, נְאֻם-יְהוָה; הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד, בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם.  נכוחה – דרך הישר. אוצרים: חמס, אוצרים בארמונות בד"כ זהב, החמס הוא גזל אלים. זו דוגמא נוספת לרטוריקה המיוחדת של עמוס — על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם: לעם ישראל יש יותר אחריות, לכן ההזמנה לאשדוד (פלישתים) ומצרים לצפות בעונש של ישראל. ישראל נענשת, מצרים ואשדוד לא נענשים, זה ההדגשה של הרעיון של פסוק ד' בפרק ג'. האחריות יוצרת נטל.

 

השאלות הרטוריות המסובכות מדגישות את אחריות הנביא לנבא את נבואתו גם אם העם לא רוצה לשמוע. הבעיה שהעם לא רוצה לשמוע, על יציאת מצרים שיוצרת עליהם נטל.

 

הייעוד של ישראל בעמוס, והקשר בינו לבין יציאת מצרים – עמוס פרק ט, פז' ז-טו.

ז הֲלוֹא כִבְנֵי- כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהֹוָה הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:
ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-יְהֹוָה:
ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ:
י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה:
יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם:
יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהֹוָה עֹשֶׂה זֹּאת:
יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהֹוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה:
יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם:
טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:

 

לפי עמוס פרק ט, פס' ז-יב, במה עם ישראל דומה לשאר עמים? במה הוא שונה? האם יציאת מצרים מהווה עילה לייחודיותו של עם ישראל?

זה הרעיון הכללי של האחריות, השוני והנטל שיש על עם ישראל. האם בכל זאת רואים שבעם ישראל יש ייחודיות? – כן, בזכות יציאת מצרים ועל כן יש להם אחריות. אם נשלול את הייחודיות (עם ישראל חשב תחילה שיציאת מצריים מקנה זכויות מיוחדת, עמוס שולל זאת, הוא אומר שיציאת מצריים יוצרת אחריות מיוחדת) ז הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה: – היחס של ישראל לשם הוא כמו היחס של כושיים לשם. מה ייחודי בכושיים? (אתיופיה) בכוש? מהבחינה המקראית זהו "סוף" העולם, המקום הרחוק ביותר, שם מסתיימים יחסי התרבות. כלומר השאלה, האם היחס של האל אל ישראל הוא כמו עם העם הרחוק ביותר? התשובה המתבקשת: לא! עמוס ממשיך: הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר. – עמוס יוצר הקשר היסטורי, נכון שעם ישראל יצא ממצרים (בערך 1300 לפנה"ס), אך זו תקופה שהרבה עמים נדדו בעולם. זו התקופה שהפלישתים מגעים לארץ ישראל וגם אותה התקופה שהארמים זזים דרומה מקיר. כלומר, האם יציאת מצריים ייחודית כעת? לא! זה חלק מתופעה כלל עולמית של נדידת עמים. עמוס שולל באופן טוטאלי את ייחודיות של ישראל.  ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה, וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:  אֶפֶס, כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב–נְאֻם-יְהוָה.  – השם משמיד את הממלכות החוטאות. ייחודיותו של עם ישראל היא לא בחסינות מול העונש אלא הקלה מסוימת בעונש, שהעם לא יהיה מושמד, זו נק' מאוד חשובה. פסוק ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה, וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה, וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ.  – זה האופן בו האל רואה את העונש של עם ישראל.

מניע את עם ישראל כמו כל הגויים  – ממשיל את תהליך הגלות לכברה (מסננת). מה מיוחד בכברה? מה תפקידה? – לסנן.  השימוש בכברה הוא לא כדי לזרוק את הכל אלא בכדי ליצור הפרדה. הגולה היא מסננת או כברה, זה תהליך של הפרדה, תהליך שיש לו יעוד. יש לראות את הגלות כתהליך סינוני בעל מטרה חיובית. כאשר אני מניע את הכברה החלקים הגדולים לא נופלים לארץ, הם נשמרים. פסוקים י' – יא': תהליך הפרדה / סינון נוספים: י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ, כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי:  הָאֹמְרִים, לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ–הָרָעָה.  יא בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם. – בחרב ימותו, כל חטאי עמי: (משקל בעלי מקצוע: דור, חמר, – חטאי – באותו משקל – כאילו חוטא מקצועי). לא תגיש את הרעה – לא תקרב את הרעה, אומרים החוטאים. הצד החיובי, סוכת דויד מסמלת את הקמתה המחודשת של המלכות.

הגולה משולה לכברה, אשר עובדת באופן הבא: החוטאים בגולה ימותו (לא תגיש רעה). לעומת, החזרה של מלכות דויד, אשר באה לידי ביטוי בצורת סוכה. התקופה בה אשור שולטת במדינת ישראל, מגלה עמים שלמים, מעבירה אותם מארץ לארץ – דומה לתהליך שקרה ב 1300 לפנה"ס בה נדדו עמים רבים. זה תהליך הפוך ליציאת מצרים. מי שמורד באשור יוגלה מאשור. העמים האחרים שיוגלו, דינם להעלם בין העמים האחרים – פסוק ח' – הממלכה החוטאת תושמד. לעם ישראל גם תהיה גלות, אך גלותם תהיה שונה, משום שחלק מהעם ישרוד. הגלות הינה גזרת השמדה על שאר העמים אבל אינה גזרת השמדה על עם ישראל, זו גזרה קשה מאוד. היסטורית זה נכון, שום עם שהוגלה לא חזר למולדתו, כשאשורים הגלו את העמים מטרתם הייתה להרוס אותם, כך שלא יכלו לחזור למולדתם. עמוס רואה את התהליך כתהליך שאינו סופני, אלא בעל המשך – זאת ייחודיות עם ישראל. מה הדמיון בין עם ישראל לעמים האחרים? גולה. שונה? משום שליציאת מיצרים הייתה משמעות מבחינת היחס לשם. ההגליה היא גזר דין מוות ליחידים אך לא לעם כולו.

פסוקים יא' ואילך: לאיזו מטרה שומר השם את עם ישראל מהשמדה טוטאלית?  יא בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם. לביטוי "כימי עולם" יש שתי משמעויות אפשריות בתנ"ך: או מעכשיו עד עולם או מעכשיו אחורה. הבניה היא כדי שעם ישראל ישלוט על עמים אחרים, זו הבטחה. השליטה תבטא את ריבונות בעולם.

יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה – ניגש חורש בקוצר, את האדמה חורשים בחורף כדי שהאדמה תתלחלח. את התבואה קוצרים באביב. אם החורש ניגש לקוצר, כמה זמן לקח לו לקצור את התבואה? שיש כל כך הרבה לקצות שלא הספיק באביב, ממשיך בקיץ ואפילו לחורף, הם עובדים בו זמנית. את הענבים דורכים בסוף הקיץ / סתיו? מושך הזרע – מושך את הזרע וזורע, זורעים את השדות בסוף החורף אחרי החרישה, גם כאן יש כל כך הרבה ענבים שהוא לא מצליח לדרוך את הענבים. מלאו ההרים עסיס – מיץ, מרוב שיש הרבה עצים. הגבעות תתמוגגנה – במקומות אחרים בתנ"ך זו נבואת פורענות, הגבעות מתמוססת, אך כאן הכוונה שהגבעות יתמלאו בפירות ומיץ שלא יצליחו לקצור. המון יבול חקלאי. .  יד וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם- שיקום הגלות, הגלות היא הפיכה, יש חזרה למצב טרום הגלות. עמוס אומר, הגלות מוציאה אתכם מהארץ אך היא לא מנתקת את הקשר שלכם עם הארץ. הגלות אינה סופית.  טו וּנְטַעְתִּים, עַל-אַדְמָתָם; וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד, מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם–אָמַר, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  – כך הוא מסיים את הספר.

המעגל הזה אינו מעגל מתמשך, לא יינטשו עוד מאדמתם, השלב הסופי הוא החזרה. – זו אחת הנבואות שאנו רואים אותה כנבואה שהתגשמה כיום.

מה הייחודיות של העם בעיני עמוס? שאין לו סוף, ההגליה אינה סופנית. עם ישראל יענש על חטאם אך לא בהשמדה. מבחינה היסטורית זה נכון, כל שאר העמים שהוגלו ע"י אשור הושמדו חוץ מעם ישראל, הרבה בזכות ממלכת יהודה.

 

השימוש בדגם של יציאת מצרים בנבואת ישעיה על המשיח. ישעיה פרק י, פס' כח-פרק יב, פס' ו.

מה ייחודיותו של מלך המשיח בהשוואה למלכים אחרים, לפי ישעיה יא, פס' ב-ה?

מה עושה המשיח? רוח השם היא שמפעילה את המשיח, פרק יא, פס' ב וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ יְהוָה–רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה– התכונות שמלכי אשור מייחסים לעצמם. רוח דת ויראת השם הם דברים שהמשיח מוסיף עליהם. פס' ג: וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת יְהוָה; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ – רוח השם היא שמפעילה אדם זה. הוא מסתמך על רוח השם שפועמת בקרבו, פס ד',  וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ; וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. זה תאור שדומה וגם שונה ממלך חזק. נקודות הדימיון בכך שהמלך המשיח עוקף חוקי צדק ועוזר לעניים, מבחינת השוני, הוא הורג בדיבור – לא מסתמך על הנשק, בפס' ה יש תאור נוסף של שלילת הנשק:  וְהָיָה צֶדֶק, אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה, אֵזוֹר חֲלָצָיו. – איזור הוא אפוד, במקום החרב, באופדו של המלך יש צדק ואמונה. המילה אמונה, כאן משמעותה אמת. זהו מלך המחליף את הנשק בצדק. רוח הצדק היא שמכוונת את המלך הזה ולא חושיו. מלך זה שונה ממלכים אשורים משום שרוח הצדק מכוונת אותו, משום שכאמור הוא משתמש בדיבור ולא בנשק.

איך נתן לפרש את נבואת "וגר זאב עם כבש", ומה הקשר בינה לבין פס' ב-ה?

פס' ו-ח: ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; – הטורף עם החייה השקטה (נטרף) חיים ייחד. (*ניקוד בתנך, חצי עיגול עם פסיק קטן, זו פסיקה גדולה, נקודתיים מסמל פסיקה משנית) וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו – מריא סוג של צאן קטן, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם – הזאב הפך פחות תוקפני כי הילד הקטון נוהג בם.  ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה (כאן יש את סימון הנקודותיים, כאן מפסקים), יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. – כאן הטורף משתנה, הוא הופך להיות צמחוני. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; – התינוק משתעשע על מאורתו של הנחש וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. – גמול הוא ילד שנגמל, הילד מושיט ידו למקום מגוריו של הצפעוני משום שהנחשים כבר לא מזיקים. זהו תאור ברור של טבע החיות. כיצד תאור שינוי זה קשור לפסוקים א-ה, אשר מתאר את שינויו של המלך. מדוע?

*גם בתקופת המבול מתוארת אידליה.

פס' ט:  לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי:  כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים – מי הם אלו שלא ירעו ולא ישחיתו? האם אלו עם ישראל, החיות או האשורים. השימוש בביטוי הר קודשי כאן הוא מעניין. מה שממלא את כל העולם, הוא דעת השם. לפני כן, המלך המשיח היה מלא בדעת השם, כעת דעת השם מתפשטת. מצב זה הוא תוצאה של פעולת המלך. אז על מי דיברו בפסוק, אם נתייחס למילים הר קודשי – מדובר בעם ישראל, אם נתייחס למילים הארץ – מדובר על העולם. כלומר, תלוי איזה חלק מדגישים.

איך משתמש ישעיה בדגם של נבואת יציאת מצרים בפרקים יא-יב, ואיך שימוש זה מוסיף למסר של הנבואה?

האם באמת צריך את "קריעת ים סוף" כדי להגיע ממצרים לישראל? קריעת הים מתבצעת בגלל בחירה לא שגרתית להגיע ממצרים לישראל.

החוזרים מהגלות, חזרתם, משולה ליציאת מצריים: טו וְהֶחֱרִים יְהוָה, אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם, וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר, בַּעְיָם רוּחוֹ; וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים, וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים – ישעיה מזכיר את קריעת ים סוף בכדי להשלים את מעגל ההשוואות ליציאת מצריים. מדוע חשוב לו להשוות את התהליך ליציאת מצריים?, משום שהיעד של ההצלה מהאיום, הוא ההכרה של העם בריבונות השם. בסיפור יציאת מצריים – "ואימינו בשם ובמשה עבודו" – יאמינו: החשבה של השם ושל משה כאמינים, שאפשר לסמוך עליהם, בשונה מהאופן בו אנו משתמשים בביטוי כיום. ההשענות על השם הוא היעד אליו חותר ישעיה. זו הדוגמא החזקה ביותר להכרת ישראל באל כריבון, בשירת הים נאמר כי העם מכיר בשם כעליון (גאון). הבעיה של השבים מהגלות בהכרת השם כריבון משום שאם האל תמיד היה חזק מאשור, מדוע הוגלו? – לבעיה זו מוקדשת השירה בפרק יב, שירה קצרה של שישה, פסוקים.

א וְאָמַרְתָּ, בַּיּוֹם הַהוּא, אוֹדְךָ יְהוָה, כִּי אָנַפְתָּ בִּי; יָשֹׁב אַפְּךָ, וּתְנַחֲמֵנִי.

ביום ההוא – אחרי שיחזרו מהגלות. אנפת בי – כעסת עלי. ההודיה היא על הסליחה והפסקת הכעס אשר באים לידי ביטוי בשיבה מהגלות. (מתוך דף העבודה שחולק בשעור, מסכם את הנקודות המרכזיות: *פירוש של ר' אלעזר מבלגנצי: כמו "שאנפתי בי"- אך על פי כן אודך, שהרי ישוב אפך ותנחמי, אחרי כל האף והחמה ולא לנצח תריב ולא לעולם תטור.)

 ב הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח, וְלֹא אֶפְחָד:  כִּי-עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה. 

לא אפחד, הדגש הוא על סוף ההגליות. החלק השני, אחרי הנקודותיים, הוא ציטוט ישיר של שירת הים, השירה שהושרה אחרי חציית ים סוף. הכוונה כאן ליצור הפניה רעיונית מפרק זה אל חווית מעבר ים סוף. העוז והזמרה – הם אות לעוצמת השם, הם אלו שגרמו לי להצלה, לכן אני לא מפחד מהגליות נוספות.

ג וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם, בְּשָׂשׂוֹן, מִמַּעַיְנֵי, הַיְשׁוּעָה.

פירוש של ר' אלעזר מבלגנצי: השם יהיה לכם לעולם נאמן להוושע בו תמיד, כמו מעין אשר יהיו מימיו נאמנים ולא יכזיבו, שתמיד אדם שואב ממנו לצמאונו מים ושמח.

המים כאן אמינים, אשפר להשען על האל ולא להכזב, כמו מעיין נאמן בניגוד למעיין אכזב.

פסוקים א-ג רעיון הנאמנות הוא נקודה מרכזית.

 ד וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא, הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו; הַזְכִּירוּ, כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ.

ביום ההוא כאן שונה מ"ביום ההוא" של פס' א', הם כבר בארץ, חזרו מהגלות והגיעו להחלטה שאפשר לסמוך על האל. עלילותיו – החזרה מהגלות. כשהם חזרו והם בוטחים באל הם רוצים לפרסם את זה, זה קשור לנקודות ג' ו- ד' בדף, העולם כולו מגיעה להכיר בריבונות השם.

(ג. המשיח מביא את כל העולם לדעת את ה' – פרק יא' פס' ט'

ד. העולם מכבד את המשיח וה' מקבץ את הגלויות – פרק יא פס' י-טו)

 ה זַמְּרוּ יְהוָה, כִּי גֵאוּת עָשָׂה; מידעת (מוּדַעַת) זֹאת, בְּכָל-הָאָרֶץ. 

ו צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן:  כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

גאות  – עליון (זו המשמעות בתנך). האל מוכיח את עליונותו משום שהוא שבר את הכוח הפיזי החזק ביותר בעולם, אשור. פסוקים ד' ו- ה' מדברים על פרסום כוחו של האל.

השירה מבטאת את ההכרה בשם כריבון, החזרה מהגלות היא שמבטאת ריבונות זו.

ששת הנקודות שבדף כוללות את הדגם כיצד תתרחש הישועה. הדגם הזה מתבסס על יציאת מצריים. ישעיה בפרקים י' – יב' מבטא את הדגם הזה, כך  הישועה צריכה להתרחש. בפרקים לו', לז', לוקח ישעיה אירוע היסטורי, ומנסה לייצג את הדגם הזה עליו. אירועי סנחריב ביהודה, מתוארים על בסיס הדגם הזה, לכן ספרות ההגדה מקשרת בין סנחריב לבין פסח. זאת משום שיש צפייה עולמית לריבונות השם.

 

השימוש בסיפור יציאת מצרים בסיפור סנחריב בישעיה לו-לז, תרגיל כתיבה על המבנה של דברי רבשקה.

 

איך מצליח הנביא להפוך את איומי סנחריב על ירושלים לאיום על ריבונות ה' בעולם?  אלו מרכיבים מסיפור יציאת מצרים תורמים לראות בסנחריב מאיים על ריבונות ה'?

מה מקומה של תפילת חזקיה (ישעיה לז פס' טו-כ) בסיפור על איום חזקיה? מדוע חשובים העובדה שחזקיה התפלל וניסוח התפילה?

יש להבדיל בין מודעות סנחריב ביהודה לבין סיפור סנחריב ביהודה.

יש הבדל בין איך שישעיה סיפר את הסיפור לבין איך שסנחריב הגיע בפועל ליהודה.

מהתבליטים האשורים, הכתובות והסיפורים ההיסטורים ניתן להגיע לכדי הבנה של מה שקורה בשנת 701 לפנה"ס. העדויות ההיסטוריות – על פי המפה אין שכבות חורבן באזור ירושלים. הכנות למרד שניתן למצוא מבחינה היסטורית – נקבת חזקיהו בעיר דוד נבנתה על מנת להביא מים לאזור ירושלים על מנת להכין את המקום למרד.

על פי הכתובות, סנחריב מזכיר שהיה בבני ברק ובאזור.

באיזור לכיש – רמפה שהאשורים בנו עם עבדים מהאזור כדי לכבוש את העיר.

ישעיה לא מתרכז בלכיש, אלא מתרכז באיום על ירושלים.

 

ישעיה פרק לו:

האיום על ירושלים הוא כמו איום על ריבונות אלוהים בעולם.

פסוק א – מספר על הערים שסנחריב כבר תפס (כמו לכיש, שאינה מוזכרת בפסוק).

 

נאום רבשקה – נציג מלך אשור, המאיים על ירושלים. מטרתו של הנאום – להביא לכניעה של העם ללא קרב.

 

ד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ:  כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה, אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ.  ה אָמַרְתִּי, אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה, לַמִּלְחָמָה; עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ, כִּי מָרַדְתָּ בִּי.  ו הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ:  כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו.

 

המצרים אינם אמינים, פוגעים באלה המסתמכים עליהם. מדבר על חוסר האיזון בין הצדדים, המגינים על העיר אינם יכולים לסמוך על מצרים, שאינה אמינה.

זו הנקודה הראשונה שרבשקה מעלה.

 

ז וְכִי-תֹאמַר אֵלַי, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ:  הֲלוֹא-הוּא, אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת-בָּמֹתָיו וְאֶת-מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ.  ח וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא, אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר; וְאֶתְּנָה לְךָ, אַלְפַּיִם סוּסִים–אִם-תּוּכַל, לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם.  ט וְאֵיךְ תָּשִׁיב, אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי–הַקְּטַנִּים; וַתִּבְטַח לְךָ עַל-מִצְרַיִם, לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים.  י וְעַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יְהוָה, עָלִיתִי עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִיתָהּ; יְהוָה אָמַר אֵלַי, עֲלֵה אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ.  {ס}

 

אימות בין רעיונות תיאולוגיים שונים. אמונת חזקיהו – יש לרכז את הפולחן רק במקום אחד, כדי שיאמינו רק באל אחד. אמונתו של סנחריב – כמה שיותר מזבחות כדי שלאלים יהיה מה לאכול. אומר שלא ניתן לסמוך על אלוהים כי הוא ריכז את הפולחן רק במקום אחד.

נקודה שניה – הם לא יכולים לסמוך על אלוהים, כי אלוהים בצד של סנחריב.

חוזר לנושא מצרים – אני כל כך בטוח בעצמי, אני אספק לך סוסים, אבל לא תוכל להביא אפילו רוכבים שירכבו עליהם. החולשה הצבאית של ירושלים, אי האמינות של מצרים, והעובדה שאלוהים בצד של סנחריב ולכן הוא לא יעזור להם.

 

בנאום הראשון האשורים מתארים כי אינם יכולים לסמוך על אלוהים ועל מצרים (50% -50%).בנאום השני ובנאום השלישי הם פונים לדבר על דברים אחרים.

 

נאום שני – פרק לו יא-יג

 

יג וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית; וַיֹּאמֶר–שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר.  יד כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ:  כִּי לֹא-יוּכַל, לְהַצִּיל אֶתְכֶם.  טו וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְהוָה:  לֹא תִנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת, בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר.  טז אַל-תִּשְׁמְעוּ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ;  {פ}

 

כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר, עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי, וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ, וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בוֹרוֹ.  יז עַד-בֹּאִי, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם:  אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים.  יח פֶּן-יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, יְהוָה יַצִּילֵנוּ; הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם, אִישׁ אֶת-אַרְצוֹ, מִיַּד, מֶלֶךְ אַשּׁוּר.  יט אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת, וְאַרְפָּד–אַיֵּה, אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם; וְכִי-הִצִּילוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן, מִיָּדִי.  כ מִי, בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם, מִיָּדִי; כִּי-יַצִּיל יְהוָה אֶת-יְרוּשָׁלִַם, מִיָּדִי.  כא וַיַּחֲרִישׁוּ, וְלֹא-עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר:  כִּי-מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר, לֹא תַעֲנֻהוּ.

נאום שלישי – פרק לז פסוק ט-יד

 

ט וַיִּשְׁמַע, עַל-תִּרְהָקָה מֶלֶךְ-כּוּשׁ לֵאמֹר, יָצָא, לְהִלָּחֵם אִתָּךְ; וַיִּשְׁמַע וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים, אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר.  י כֹּה תֹאמְרוּן, אֶל-חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר, אַל-יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר:  לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם, בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר.  יא הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ, אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל-הָאֲרָצוֹת–לְהַחֲרִימָם; וְאַתָּה, תִּנָּצֵל.  יב הַהִצִּילוּ אוֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבוֹתַי, אֶת-גּוֹזָן, וְאֶת-חָרָן; וְרֶצֶף וּבְנֵי-עֶדֶן, אֲשֶׁר בִּתְלַשָּׂר.  יג אַיֵּה מֶלֶךְ-חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד, וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם, הֵנַע, וְעִוָּה.  יד וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת-הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים, וַיִּקְרָאֵהוּ; וַיַּעַל בֵּית יְהוָה, וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהוָה.  {ס}

 

טו וַיִּתְפַּלֵּל, חִזְקִיָּהוּ, אֶל-יְהוָה, לֵאמֹר.  טז

 

ככל שהנאומים מתמשכים הופכת להיות מלחמה זו בין מלך אשור לבין אלוהים. בנאום השלישי טוען מלך אשור כי אלוהים לא יציל אותם, בדיוק כמו שפרעה לא מוכן להכיר בריבונות אלוהים, כך האשורים עושים זאת גם. בנאומים הראשונים אשור מדבר על מצרים שאינם אמינים, שחזקיהו מוליך אותם שולל, שכדאי לעם לבוא איתם לארצם – אולם בנאום השלישי הכל מתמקד בנקודה מרכזית – שאלוהים שלכם לא יציל אתכם.

 

תפילת חזקיהו בפרק לז פסוקים ו' והלאה הופכת להיות נקודת שיווי המשקל שמטה את כל המאורעות לכיוון מאוד ספציפי:

טו וַיִּתְפַּלֵּל, חִזְקִיָּהוּ, אֶל-יְהוָה, לֵאמֹר.  טז יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים, אַתָּה-הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ; אַתָּה עָשִׂיתָ, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ.  יז הַטֵּה יְהוָה אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח יְהוָה עֵינֶךָ וּרְאֵה; וּשְׁמַע, אֵת כָּל-דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב, אֲשֶׁר שָׁלַח, לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי.  יח אָמְנָם, יְהוָה:  הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר, אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת–וְאֶת-אַרְצָם.  יט וְנָתֹן אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, בָּאֵשׁ:  כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה, כִּי אִם-מַעֲשֵׂה יְדֵי-אָדָם עֵץ וָאֶבֶן–וַיְאַבְּדוּם.  כ וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, הוֹשִׁיעֵנוּ מִיָּדוֹ; וְיֵדְעוּ כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, כִּי-אַתָּה יְהוָה לְבַדֶּךָ.  כא וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר:  כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי, אֶל-סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר.  כב זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה עָלָיו:  בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ, בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן–אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה, בַּת יְרוּשָׁלִָם.  כג אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ, וְעַל-מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל; וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ, אֶל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.  כד בְּיַד עֲבָדֶיךָ, חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי, וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן; וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו, מִבְחַר בְּרֹשָׁיו, וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ, יַעַר כַּרְמִלּוֹ.  כה אֲנִי קַרְתִּי, וְשָׁתִיתִי מָיִם; וְאַחְרִב, בְּכַף-פְּעָמַי, כֹּל, יְאֹרֵי מָצוֹר.  כו הֲלוֹא-שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אוֹתָהּ עָשִׂיתִי, מִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ; עַתָּה הֲבֵאתִיהָ–וּתְהִי לְהַשְׁאוֹת גַּלִּים נִצִּים, עָרִים בְּצֻרוֹת.  כז וְיֹשְׁבֵיהֶן, קִצְרֵי-יָד, חַתּוּ, וָבֹשׁוּ; הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה, וִירַק דֶּשֶׁא, חֲצִיר גַּגּוֹת, וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה.  כח וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ, יָדָעְתִּי; וְאֵת, הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי.  כט יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי, וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי–וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ, וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ, וַהֲשִׁיבֹתִיךָ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-בָּאתָ בָּהּ.  ל וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת–אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ, וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית, זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים–ואכול (וְאִכְלוּ) פִרְיָם.  לא וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית-יְהוּדָה, הַנִּשְׁאָרָה–שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה; וְעָשָׂה פְרִי, לְמָעְלָה.  לב כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית, וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן; קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת, תַּעֲשֶׂה-זֹּאת.  {ס}

 

חזקיהו פונה לישעיהו הנביא ומבקש ממנו להתפלל. ישעיהו לא מתפלל וחזקיהו מתפלל בעצמו, בעבור כל העם, על מנת לבסס את הנקודה שהעם עצמו מתפלל, והמלך עושה זאת בשם העם.

חזקיהו אומר –

פסוק יז – סנחריב מגדף את אלוהים ועל כך צריך אלוהים להענישו. אלוהים צריך לגונן על העיר למען כבודו. להראות לסנחריב את ריבונותו. אלוהים צריך להכות את סנחריב כדי שעם ישראל לא יתפס לזלזול הזה, ויותר מכך, שכל העולם ידע זאת. ירושלים הופכת לביטוי ממשי של ריבונות אלוהים בעולם.

פרק לז, -לה וְגַנּוֹתִי עַל-הָעִיר הַזֹּאת, לְהוֹשִׁיעָהּ–לְמַעֲנִי, וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.  {ס}

אלוהים יגן על העיר הזו למען אלוהים עצמו ולמען דוד המלך.

הבטחה להגן על ירושלים למען כבודו של אלוהים. כך אלוהים אומר – להגן על כבודו.

 

בסיום הפרק אין שירת הודיה לאלוהים – חזקיה לא אמר שירה, הוא לא ביטא בעבור העולם כולו את רעיון ריבונות אלוהים. אילו היה עושה זאת אולי היה נהיה המשיח.

הדגם של י-יב המשיך, עד שחזקיה החליט לשבור את הדגם הזה. הם לא אמרו שירה בגלל החורבן של כל השפלה. לא ראו זאת מתאים.

עם זאת, השירה בנויה על נכונות להודות לאלוהים על אף ההצלה המזערית של ירושלים בלבד – הוא לא מודה לאחר מכן כאשר ירושלים ניצלת ולכן אין זה סיפור משיחי. זהו סיפור דרמטי, אולם לא משיחי כי ההכרה העולמית שהייתה יכולה לנבוע משירה, מההזדמנות של להכיר תודה לאלוהים ולהפוך את אלוהים למוכר בכל העולם – הזדמנות זו פוספסה.

השימוש בסיפור מלחמת סנחריב-חזקיהו בדברי הימים ב פרק לב

מי הם הגיבורים של מלחמת סנחריב-חזקיהו לפי דברי הימים? הוכח זאת מן הפסוקים. מדוע חשוב להראות שהגיבור איננו המלך?

אלו מרכיבים מסיפור המלחמה בישעיהו לו-לז חוזרים בסיפור של דברי הימים? מדוע בעל דברי הימים בוחר במרכיבים אלו ומשמיט מרכיבים אחרים?

 

ישעיהו לו – לז, האם לאדם הפשוט יש תפקיד? פרק לו, פס יא: יאוַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית–כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחוֹמָה.

סנחריב מאיים על ירושלים, והעם, האנשים הפשוטים יושבים על החומה, הם מבינים את השפה העיברית. נציגי השלטון אליקים ויואח, מזמינים את רבשקה לדבר ארמית. הם בתור האליטה, מבינים את השפה הארמית, והם רוצים שרבשקה ידבר איתם בארמית ולא בעברית (השפה שמבינים פשוטי העם מבינים). זאת כדי שהעם לא יבהל וימרדו במלך כדי להכנע לאשור. זה תסריט מוכר בעולם הקדום, שהעם מרד והכניע את מלכם. האנשים מהווים את נקודת שיווי המשקל.

יב וַיֹּאמֶר רַבְשָׁקֵה, הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחוֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חראיהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שיניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם.

האנשים שיושבים על החומה נמצאים במצב כה קשה שהם רוצים להיכנע

כא וַיַּחֲרִישׁוּ, וְלֹא-עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר:  כִּי-מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר, לֹא תַעֲנֻהוּ

עניי ירושלים לא ענו דבר לרבשקה, הם שומרים על שקט, לא מורדים ולא עונים. בשקט שלהם הם מונעים מאשור להפיל את נציגי השלטון ביהודה.

האם העם הוא הגיבור בסיפור זה? כן ולא. כן, משום שהם עושים את הדבר הקשה. לא, משום שהם מופעים במספר פסוקים מצומצם. המתח הגדול בסיפור הוא סביב שלטון השם מול אשור. סביב השאלה מי הוא הריבון בעולם. העם מייצג את המתח המשני בסיפור.

בספר דברי הימים, הסיפור מסופר מחדש, כאשר העם, הופך להיות הרבה יותר מרכזי בסיפור.

דברי הימים ב', פרק לב', פס' ט' – כג'. 14 פס' מתמצתים את שני הפרקים מישעיה.

ט אַחַר זֶה, שָׁלַח סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עֲבָדָיו יְרוּשָׁלַיְמָה, וְהוּא עַל-לָכִישׁ, וְכָל-מֶמְשַׁלְתּוֹ עִמּוֹ–עַל-יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְעַל-כָּל-יְהוּדָה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לֵאמֹר.   י כֹּה אָמַר, סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר:  עַל-מָה אַתֶּם בֹּטְחִים, וְיֹשְׁבִים בְּמָצוֹר בִּירוּשָׁלִָם. יא הֲלֹא יְחִזְקִיָּהוּ, מַסִּית אֶתְכֶם, לָתֵת אֶתְכֶם, לָמוּת בְּרָעָב וּבְצָמָא לֵאמֹר:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–יַצִּילֵנוּ, מִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר.

– המוקד כאן, האם העם צריך להיות נאמן לחיזקיהו או לא

יב הֲלֹא-הוּא, יְחִזְקִיָּהוּ, הֵסִיר אֶת-בָּמֹתָיו, וְאֶת-מִזְבְּחֹתָיו; וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם, לֵאמֹר, לִפְנֵי מִזְבֵּחַ אֶחָד תִּשְׁתַּחֲווּ, וְעָלָיו תַּקְטִירוּ.  יג הֲלֹא תֵדְעוּ, מֶה עָשִׂיתִי אֲנִי וַאֲבוֹתַי, לְכֹל, עַמֵּי הָאֲרָצוֹת:  הֲיָכוֹל יָכְלוּ, אֱלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת, לְהַצִּיל אֶת-אַרְצָם, מִיָּדִי.  יד מִי בְּכָל-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֶחֱרִימוּ אֲבוֹתַי, אֲשֶׁר יָכוֹל, לְהַצִּיל אֶת-עַמּוֹ מִיָּדִי:  כִּי יוּכַל אֱלֹהֵיכֶם, לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדִי.

טו וְעַתָּה אַל-יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ וְאַל-יַסִּית אֶתְכֶם כָּזֹאת, וְאַל-תַּאֲמִינוּ לוֹ–כִּי-לֹא יוּכַל כָּל-אֱלוֹהַּ כָּל-גּוֹי וּמַמְלָכָה, לְהַצִּיל עַמּוֹ מִיָּדִי וּמִיַּד אֲבוֹתָי:  אַף כִּי אֱלֹהֵיכֶם, לֹא-יַצִּילוּ אֶתְכֶם מִיָּדִי.

האל שלא יכול להציל, מתואר כחלק מהמלחמה נגד חזקיה, זה הדגש. בספר ישעיה המלחמה היא של אשור נגד האל, בדברי הימים, אשור מנסה לגרום לעם להתמרד נגד חזקיה ולהכנע לאשור.

פס' יז', אלוהי חזקיהו, המאבק הוא נגד האלוהים הפרטיים של חיזקיהו.

יח וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל יְהוּדִית, עַל-עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל-הַחוֹמָה, לְיָרְאָם, וּלְבַהֲלָם–לְמַעַן, יִלְכְּדוּ אֶת-הָעִיר. – הדגש במאבק מול העם, לשכנע אותו להכנע לאשור. יט וַיְדַבְּרוּ, אֶל-אֱלֹהֵי יְרוּשָׁלִָם:  כְּעַל, אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ–מַעֲשֵׂה, יְדֵי הָאָדָם. – תוספת לגבי המאבק מול האל.

פס' כא-כג', סיכום:  כא וַיִּשְׁלַח יְהוָה, מַלְאָךְ, וַיַּכְחֵד כָּל-גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר, בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ, וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו, ומיציאו (וּמִיצִיאֵי) מֵעָיו, שָׁם הִפִּילֻהוּ בֶחָרֶב.  כב וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת-יְחִזְקִיָּהוּ וְאֵת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, מִיַּד סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר–וּמִיַּד-כֹּל; וַיְנַהֲלֵם, מִסָּבִיב.  כג וְרַבִּים מְבִיאִים מִנְחָה לַיהוָה, לִירוּשָׁלִַם, וּמִגְדָּנוֹת, לִיחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל-הַגּוֹיִם, מֵאַחֲרֵי-כֵן.

בספר ישעיה, התוכן של פס' כא, הוא שיא הסיפור. אך לא כאן, השם מגן על העיר למען העם, שהם גיבורי הסיפור. בניגוד לספר ישעיה, בו השם מגן על ירושלים למען עצמו, כדי להגן על כבודו. השם מציל לא רק את כבודו אלא גם את העם, המלך.

(*העובדה אשר מוזכרת כאן, לגבי הרצח של סנחריב, היא עובדה היסטורית אמיתית, בניו של סנחריב רצחו אותו כמה שנים אחרי התבוסה שלו בירושלים)

מה הרקע הרעיוני של ספר דברי הימים, מדוע הכותב רוצה לשים את הדגש על גבורת העם. הדבר האחרון שמוזכר בספר דברי הימים הוא הצהרת כורש 538 לפנה"ס, נכתב בערך 400 לפנה"ס. במקום קהילה מגובשת שהייתה בימי חיזקיה יש קהילה מגוונת, אנשים שחזרו מההגליה, כאלו שלא חזרו, ירדו למצריים, כאלו שלא הוגלו. הקהילה מאוד מגוונת. בספר דברי הימים היה רצון שהעם יפיק מסרים מההיסטוריה שלו, מתקופת בית ראשון, יש תיאור של חשיבות האיש הפשוט, יש הדגשת התפקיד של כל אחד ואחד בעם. הכיבוש הוא אירוע מתמשך וכל השבטים נוטלים חלק במלחמה. מה מאחד את כל האנשים שנמצאים בארץ אחרי שחזרו מהגלות? תשובת דיברי הימים, אלו שבונים את הארץ, אין התייחסות לכל האנשים שנשארו בגלות. עפ"י ספר דברי הימים, מי שבונה את ארץ ישראל, הגורם המאחד עבורם הוא הקשר להיסטוריה, הם צאצאי השבטים שבנו את הארץ בכל התקופות. בדברי הימים, יש עיבוד מחדש של סיפור סנחריב, כדי להעביר את המסר שהאל יעזור לעם אם לא נכנע ונאחז בארץ.

מי חינך את העם להיות גיבור, הפסוקים הראשונים בפרק לב':

ז חִזְקוּ וְאִמְצוּ–אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וּמִלִּפְנֵי כָּל-הֶהָמוֹן אֲשֶׁר-עִמּוֹ:  כִּי-עִמָּנוּ רַב, מֵעִמּוֹ. – עימנו, איתנו, מי שאיתנו חזק ממי שאיתו. ח עִמּוֹ, זְרוֹעַ בָּשָׂר, וְעִמָּנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ, וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ; וַיִּסָּמְכוּ הָעָם, עַל-דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה.

העם מכין את השטח למלחמה וגם לא נכנע, העם גיבור ועמיד מול האיום האשורי.

דברי הימים ב', ל

ו וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו, בְּכָל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר:  בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, וְיָשֹׁב אֶל-הַפְּלֵיטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר.  ז וְאַל-תִּהְיוּ, כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם, אֲשֶׁר מָעֲלוּ, בַּיהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם; וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים.  ח עַתָּה, אַל-תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם:  תְּנוּ-יָד לַיהוָה, וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם, וְעִבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ.  ט כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל-יְהוָה, אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם, וְלָשׁוּב, לָאָרֶץ הַזֹּאת:  כִּי-חַנּוּן וְרַחוּם, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא-יָסִיר פָּנִים מִכֶּם, אִם-תָּשׁוּבוּ אֵלָיו.

נכונותו של העם לעזור לחזקיה, משום שהוא שיקם את בית המקדש, והוא שיקם את העם באמצעות חג הפסח, כשהוא מושך את העם לירושלים, רק אז בא האויב האשורי, אחרי ההכנה. הגיבוש שערך חיזקיה לעם, משיכה לירושלים, והנאומים שלו, הוא גורם לעם לא להיכנע. כלומר זו תוצאה של מנהיגות נכונה אשר מקשרת בין העם לבין הארץ. ספר דברי הימים הוא הספר הרלוונטי ביותר לימינו, חזרה מהגלות בשלבים, והמסר הוא שכולנו באותה סירה, זאת משום שלכולנו אותה היסטוריה ועלינו ללמוד ממנה.

השימוש ביציאת מצרים בירמיהו פרק לב – סיפור קנית השדה

מדוע מזכיר ירמיהו את סיפור יציאת מצרים בתפילתו לאחר שנצטווה לקנות שדה בענתות?  מה מסמלת יציאת מצרים, ומה מסמלת קנין השדה?

אלו נקודות בירמיהו פרק לב מתארים את החזרה העתידית לארץ כסוף תהליך ההגליה והחזרה?

{(מה הקשר ליציאת מצרים?)האם אותו האל שעשה את המכות יכול לתת לירושלים להיכבש?  זאת השאלה הגדול: אם האל חזק מדוע הוא נותן לי-ם להיכבש, או האם הוא חזק – זו השאלה המרכזית.}

ירמיהו ל"ב, תוכן עניינים:

א-ה: מבוא

ו-יד: ההצגה

טו: העיקר

טז-כה: התפילה

כו-לה: עתיד א'

לו-מא: עתיד ב'

מב-מד: העיקר

 

ירמיהו ל"ב:

א הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה, בשנת (בַּשָּׁנָה) הָעֲשִׂרִית, לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה–הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לִנְבוּכַדְרֶאצַּר.  – זה שכובש את ירושלים

ב וְאָז, חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל, צָרִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, אֲשֶׁר, בֵּית-מֶלֶךְ יְהוּדָה. ירמיהו כלוא משום ש: ג אֲשֶׁר כְּלָאוֹ, צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר:  מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי נֹתֵן אֶת-הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּלְכָדָהּ. – ירמיה נמצא בביתצ הכלא כי צדקיה, מלך יהודה, שם אותו שם, משום הנבואה של ירמיה. ד וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים:  כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן, בְּיַד מֶלֶךְ-בָּבֶל, וְדִבֶּר-פִּיו עִם-פִּיו, וְעֵינָיו אֶת-עֵינָו תִּרְאֶינָה.  ה וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת-צִדְקִיָּהוּ, וְשָׁם יִהְיֶה, עַד-פָּקְדִי אֹתוֹ, נְאֻם-יְהוָה:  כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת-הַכַּשְׂדִּים, לֹא תַצְלִיחוּ. – ירמיהו אומר שאיםן טעם להלחם כשצרים על ירושלים, עפ"י ירמיהו צריך להכנע. זו מדיניות שמפריעה למלך צדקיהו. צידקיהו מתנגד לכניעה משום שהוא המלך, יתפס. צדקיהו שם את ירמיהו בכלא, ירמיהו מאמין שאין לירושלים סיכוי. דבריו של ירמיהו קיבלו תהודה לא רק בירושלים אלא גם במקומות אחרים. לדוגמא, התגלה מכתב מלכיש, שמדבר על מכתב מאת הנביא שמרפה ידיים, הצבא עדיין נלחם וירמיהו אומר שאין סיכוי.

משפט הגאולה –  אדם נהפך לעני מאוד, והדבר האחרון שיש לו זה השדה שלו, והוא חייב למכור את השדה שיהיה לו מה לאכול, בני משפחתו הם שצרכים לקנות את אדמתו ולהחזיר לו אותה כדי שיהיה לו אמצעי לרכוש כסף.

ההצגה: ו וַיֹּאמֶר, יִרְמְיָהוּ:  הָיָה דְּבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל, בֶּן-שַׁלֻּם דֹּדְךָ, בָּא אֵלֶיךָ, לֵאמֹר:  קְנֵה לְךָ, אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת–כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה, לִקְנוֹת  – נבואת השם. ענתות – בדרך בין ירושלים למעלה אדומים. הבעיה בפעולה זו, הסיבה שהיא לא הגיונית, היא (ירמיהו הוא זה שמתבקש לקנות שדה ע"י הדוד שלו) שהבבלים צרים על ירושלים. – עד כאן הנבוא, יתר הדברים זה הפרשנות של ירמיהו, הפרשנות שלו, לא דבר אלוקים.

פס ט:   ט וָאֶקְנֶה, אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה-לּוֹ, אֶת-הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף.

י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם, וָאָעֵד עֵדִים; וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף, בְּמֹאזְנָיִם.  יאוָאֶקַּח, אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת-הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים, וְאֶת-הַגָּלוּי. – החתום, מה שכתוב בפנים, לא רואים מה כתוב שם. בחוץ, בצןרה גלוייה כתוב מה כתוב מבפנים. הטעם של הדבר, כדי לפתוח את החוזה צריך עדים, כדי שאחד הצדדים לא יטען שהיה זיוף. כותבים בחוץ, כדי לא להתבלבל בין החוזים השונים בבית.

יב וָאֶתֵּן אֶת-הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה, אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בֶּן-מַחְסֵיָה, לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי, וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה–לְעֵינֵי, כָּל-הַיְּהוּדִים, הַיֹּשְׁבִים, בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה – הוא נותן את החוזה לברוך..  יג וָאֲצַוֶּה, אֶת-בָּרוּךְ, לְעֵינֵיהֶם, לֵאמֹר.  יד כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לָקוֹחַ אֶת-הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה, וּנְתַתָּם, בִּכְלִי-חָרֶשׂ–לְמַעַן יַעַמְדוּ, יָמִים רַבִּים. – החוזה יונח בכלי חרס כדי שישמר, בד"כ בכלי חרס שמים שמן ויין וגם מגילות ים המלח, מתקופת בית שני, כך ניתן לשמור על ניר שנים רבות, כלומר, החוזה ישרוד זמן רב. הוא ישרוד את הגלות, הגלות היא תופעה ברת חלוף. ירמיהו לא נצטווה לומר את הנבואה הזאת.

טו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, בָּאָרֶץ הַזֹּאת.  – הפתיחה של ה' צבאות, שחוזרת פה בפעם השנייה, אינה רגילה, יש כאן הדגשה ייתרה. גיבוב התאורים מייצגים את הכוח. צבא – כוח

עד כאן שלב הפעולות, מסירת הספר, והנחתו בכד.

כאן, ירמיהו עורך תפילה, המתח בין פעולה אקטיבית להתייחסות לאל: טז וָאֶתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה, אַחֲרֵי תִתִּי אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה לֵאמֹר.  יז אֲהָהּ, אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה:  לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ, כָּל-דָּבָר. – ביטוי כוחו של האל אשר מתבטא במעשה הבריאה, שהופכת את האל לכה גדול. לא יפלא – לא יעלם

משימה בכיתה, הלך הרעיונות בתפילה:

פס יח:  יח עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים, וּמְשַׁלֵּם עֲו‍ֹן אָבוֹת, אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם:  הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. הפריט הספציפי, וההקשר לעלילה הכללית: הנושא: רחמים. עושה חסד לאלפים, מי שמקבל שכר זה לאלפי דורות, ומי שמקבל עונש, השם מעביר את העונש לבנים, יש ענישה של בן על חטאי האב אך היא נעצרת. הרעיון הזה מתקשר לבריאה, שהאל לא שוכח דבר, הוא ברא את המערכת ומשגיח עליה.

פס יט: יט גְּדֹל, הָעֵצָה, וְרַב, הָעֲלִילִיָּה–אֲשֶׁר-עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת, עַל-כָּל-דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו, וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו.  – האל רואה הכל, אין שום מעשה אנושי הנסתר מעניו, לכן רעיון החסד והעונש, קולע לפעולות האדם, כי הא רואה הכל, זו השלמה של הרעיון מהפסקות הקודם.

פס כ:  כ אֲשֶׁר-שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ-מִצְרַיִם, עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וּבְיִשְׂרָאֵל, וּבָאָדָם; וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ שֵׁם, כַּיּוֹם הַזֶּה. – יציאת מצריים משפיעה על המשך הדורות "עד היום הזה", המימד שממשיך, אנחנו לא שוכחים את כוחו של האל. יציאת מצריים ביטאה כוח, הכוח חרות בזיכרון עד היום. הנקודה כאן, שהכוח אינו מוגבל לדור מסויים, האל יצר את האדם וממשיך לשלם לאנשים עפ"י שכר ועונש, דבר לא נעלם מעינך, ואתה בעל כוח.

פס כא-כג: כאוַתֹּצֵא אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָא, גָּדוֹל.  כב וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.  כג וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ, וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ ובתרותך (וּבְתוֹרָתְךָ) לֹא-הָלָכוּ–אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת, לֹא עָשׂוּ; וַתַּקְרֵא אֹתָם, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת   .- העם עשה חטא, לכן, עפ"י ירמיהו מגיע להם עונש לדור הבא. ירמיהו לא מפקפק בצדק האלוהי, אבל הוא שואל איך ראיון החסד לאלפים ישתלב עם העונש לבנים ואיך יתקשר לרעיון יצאת מצריים שביטאה כוח, כוח שהמשיך להתבטא בנתינת הארץ. האם האל לוקח את הארץ לצמיתות או רק לדור אחד. האם העונש המוצדק על פעולות העם הוא הגליה, והאם הגליה לדור אחד?

כד הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת, בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ, וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ, מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר; וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה, וְהִנְּךָ רֹאֶה. – הנקודה המרכזית, עד כמה העונש ממשיך? האם יהיה סוף לעונש?

תגובת השם לדברי האל:  כו וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יִרְמְיָהוּ, לֵאמֹר.  כז הִנֵּה אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵי כָּל-בָּשָׂר–הֲמִמֶּנִּי, יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר – כפי שירמיהו אמר, דבר לא יפלה ממנו.  כח לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה:  הִנְנִי נֹתֵן אֶת-הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל–וּלְכָדָהּ.

לב עַל כָּל-רָעַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי, הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם, כֹּהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם; וְאִישׁ יְהוּדָה, וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם. – הפעולות השלליות שהעם עשה

לא, תשובה חלקית לגלגול החטא על הבנים:   לא כִּי עַל-אַפִּי וְעַל-חֲמָתִי, הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת, לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה–לַהֲסִירָהּ, מֵעַל פָּנָי. – העברה מדור לדור, מהיום שנבנתה העיר אפי וחמתי היתה על העיר הזאת, כלומר, השם רצה להחריב את העיר הזאת הרבה זמן, אך הוא גלגל את העונש קדימה, זה סמל לרחמי השם. הבנים מתנהגים כמו האבות, ולכן השם לא סולח להם. חורבן ירושלים אינו מבטא חולשה אלוהית אלא את העונש. האל הוא שמחריב את ירושלים, הבבלים הם שליחי האל לפי תפיסה זו. זה הרעיון של מגילת איכה.

מימד החסד, פס' לו: החורבן אכן מגיע לכם, אך הגאולה תבוא מהחסד. ירושלים תבנה ע"י חסד אלוהי ולא כי מגיע לעם. בזכות – מה שמגיע לכם, בחסד – מה שלא מגיע לכם. ירושלים תחרב בזכות ותבנה בחסד.

ללו וְעַתָּה, לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  אֶל-הָעִיר הַזֹּאת–אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר.  לז הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל; וַהֲשִׁבֹתִים אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח.  לח וְהָיוּ לִי, לְעָם; וַאֲנִי, אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. – האל יקבץ את העם שהדיח בעס גדול. פס' לח, מבטא את הרעיון של החזרת העם בגלל החסד, אין התניה, אין דרישה מהעם. הקשר יתחדש בלי תנאי. בפסוקים האלו, ירמיה בונה חסינות חדשה לירושלים. ישעיה בנה את החסינות ע"י ההבטחה שירושלים לא תכבש, כאן יש חסינות ע"י כך שהאל ייצור דבר שימנע מהם לחטא.

לט וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְדֶרֶךְ אֶחָד, לְיִרְאָה אוֹתִי, כָּל-הַיָּמִים–לְטוֹב לָהֶם, וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם – האל מכוון את הלב ואת הדרך, הוא מכוון להתנהגות היראה את השם. החסד האלוהי מתבטא לא בתשלום לאלפי דורות אלא במניעת העם החוזר לארץ מלחטא. כתוצאה מההתנהגות החדשה של העם, השם כורת ברית נצחית (ברית עולם)..  מ וְכָרַתִּי לָהֶם, בְּרִית עוֹלָם, אֲשֶׁר לֹא-אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם, לְהֵיטִיבִי אוֹתָם; וְאֶת-יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם, לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי.  מא וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם, לְהֵטִיב אוֹתָם; וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת, בֶּאֱמֶת–בְּכָל-לִבִּי, וּבְכָל-נַפְשִׁי. – מקריאת שמע, שם בכל לב ובכל נפש היא חובת העם, אלא על הכוליות, טוטאליות של האל להנצחת העם בארץ.  מב כִּי-כֹה, אָמַר יְהוָה, כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל-הָעָם הַזֶּה, אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת–כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם, אֶת-כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, דֹּבֵר עֲלֵיהֶם.  מג וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה, בָּאָרֶץ הַזֹּאת–אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, נִתְּנָה, בְּיַד הַכַּשְׂדִּים.  מד שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר, וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב:  כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם, נְאֻם-יְהוָה.  – סיכום רעיוני. התחלה: ירושלים עומדת להיחרב. מד', מקביל לטו' שני הסיכומים מדגישים את העתיד, בעתיד יקנו שדות בארץ הזאת. החזרה תתבטא בפעולה שגרתית של קניית השדות. הפעולה הלא שגרתית, של קניית השדה במסגרת החורבן, תהפוך לשגרתית, התגשמות של נבואה אלוהית.

ירמיהו פרק ב – יציאת מצרים יוצרת מחויבות של נאמנות

איך משתמש הנביא ירמיהו בפרק ב' במוטיבים מיציאת מצרים כדי להאשים את עם ישראל בתקופתו? אלו מימדים של יציאת מצרים הוא מדגיש, ומדוע?

הסבר את סדר הפסקאות והיחידות בירמיהו פרק ב, ואיך הם משתזרים לרעיון אחד רצוף?

השאלה המרכזית שעומד ברקע היא האם יציאת מצריים היא ברית נצחית בין השם לעם.

א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה

יציאת מצריים משולה לכלולות, חתונה. כאן העם הוא זה שמתנהג בחסד כי הוא הולך עם האל, זה עפ"י רש"י. ואילו עפ"י שד"ל, החסד הוא של האל והאהבה היא של העם. אפשר לקרוא את פס' ב' כך או כך. האהבה האלוהית מול האהבה האנושית ומחויבותו של האל לברית.

.  ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה.

ראשית התבואה היא קודש, מצווה של תרומה – ראשית התבואה. אדם שאינו כן ואכל תרומה זו יואשם. בפס' ג יש משל שמתבסס על כך. עם ישראל נמשל לראשית תבואה / תרומה משום שהוא ראשית העמים, הוא התרומה המפורשת מהעולם ושייכת לאל כמו שהתרומה שייכת לכוהנים. משל: אם אדם אחר אוכל מהתרומה דינו אשמה, נמשל: אם אדם פוגע בישראל דינו אשמה. המשל מבטא את העובדה שהשם שומר על העם. זאת ועוד, השם לא רק שמר על העם פעם בעבר, כפי שהיה אפשר להבין על סמך המשל הראשון של הכלולות, שמירת האל אינה נגמרה בכלולות. במשל זה ניתן לראות את יחס השם לעם כיחס רכושני, קודש, אהבה.

ד שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, בֵּית יַעֲקֹב, וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל.  ה כֹּה אָמַר יְהוָה, מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל–כִּי רָחֲקוּ, מֵעָלָי; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ.

אפשר לחשוב שההבל כאן, שהעם הולך אחרי אל אחר .

ו וְלֹא אָמְרוּ–אַיֵּה יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת–בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם.

בפס' ו' ההליכה במדבר מסמלת את כפיות טובה, המדבר מתואר כמקום שאין בו תנאי מחייה נאותים, העם לא שם לב שהאל מוליך אותם דרך המדבר ומביא אותם למקום טוב יותר. בניגוד להליכה במדבר בפסוק ב' שמסמלת נאמנות.

ז וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ; וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת-אַרְצִי, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה.

ללכת אחרי אלים אחרים, זה מה שמטמא את הארץ, זה גם רעיון כפיות הטובה.

ח הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל, וְאַחֲרֵי לֹא-יוֹעִלוּ הָלָכוּ

כאן הנקודה המרכזית היא גם הבגידה של העם בשם, וגם הנקודה שהאלים אחריהם העם הולך הם אלוהים שלא יכולים לעזור.

.  ט לָכֵן, עֹד אָרִיב אִתְּכֶם–נְאֻם-יְהוָה; וְאֶת-בְּנֵי בְנֵיכֶם, אָרִיב.

ריב הוא תביעה משפטית. עוד אריב אתכם, כלומר הברית לא תנותק, האל לא ייתן לזה לקרות. הצורה המשפטית של התביעה מופיעה בפסוק י'.

י כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים, וּרְאוּ, וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ, מְאֹד; וּרְאוּ, הֵן הָיְתָה כָּזֹאת.

כיתיים וקדר, עמים בשני קצוות העולם.

יא הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים, וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים; וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ, בְּלוֹא יוֹעִיל. – האם יש עם שהחליף את אלוהיו באל אחר, הכתיים עדיין נאמנים לאלהים שלהם מדורי דורות וכך גם הקדרים, אך לא עם ישראל. העמים האחרים מאמינים באלים שקריים ובכל זאת נאמנים להם, ואילו עם ישראל כן ממיר את האמונה באלוהים שלו.

יב שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, עַל-זֹאת; וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד, נְאֻם-יְהוָה. – קריאת גנאי, כי:

יג כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת, עָשָׂה עַמִּי:  אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת–בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם.  –  אותי עזבו, השם הוא מקור מים חיים, כמו שהעם היה זקוק לו במדבר, העם עוזב את מקור המים החיים. אלים אחרים הם הבורות הנשברים. בור אמור להכיל מים, כשהטייח שלו מתפרק והוא לא מצליח להכיל מים הוא קרוי בור נשבר.

הריב, מתרכז סביב שתי הנקודות המרכזיות של עזיבת האל שעזר להם והליכה אחרי אלוהים אחרים שקריים.

יד הַעֶבֶד, יִשְׂרָאֵל–אִם-יְלִיד בַּיִת, הוּא:  מַדּוּעַ, הָיָה לָבַז. – בזיזה, מבחינה היסטורית ההחלטה של עם ישראל לעבור מבבל למצריים עפ"י מדיניות המלכים. הכפירים הם המלכים של הארצות האלו.

טו עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים, נָתְנוּ קוֹלָם; וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה, עָרָיו נצתה (נִצְּתוּ) מִבְּלִי יֹשֵׁב.  טז גַּם-בְּנֵי-נֹף, ותחפנס (וְתַחְפַּנְחֵס), יִרְעוּךְ, קָדְקֹד. – תחפנס ובני נוף, כלומר מצריים, יראו קודקוד: המצרים רועים באמצעות מכות על העורף, כלומר ישראל הפכו לעבדים של המצרים, הם חוזרים לתקופת עבדות מצריים, זה הנקודה כאן.

יז הֲלוֹא-זֹאת, תַּעֲשֶׂה-לָּךְ:  עָזְבֵךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהַיִךְ, בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ. – העם עזב את האל כשהוא הוליך אותו בדרך הישר, ולא בזמן שהאל הוליך אותו במדבר. זו הסיבה שהעם הפך לעבד.

יח וְעַתָּה, מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת, מֵי שִׁחוֹר; וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר. – מי שחור – מי הנילוס, מי נהר – מי הפרת. אנו רואים שהמוטיב המרכזי הוא של האל כמספק מים, אתם מבקשים לעצמכם מקור מים אחר, מלך עליון אחר במקום השם. הניגוד כאן הוא בין השם לבין המעצמות הללו (בניגוד לניגוד שהיה לפני כן בין השם לבין אלוהי אחרים). חוסר ההתמדה באל הוא הסיבה לעבדות מצריים החוזרת.

יט תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ, וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר, עָזְבֵךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיִךְ; וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ, נְאֻם-אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת.  משובה – חוסר נאמנות, תוכיח אותך, כלומר להעניש (קוראים נאום אדוני אלוקי צבאות). לעזיבה יש השלכות רעות ומרות לעם. ולא פחדתי (=הרגשה עזה) / השקעתי בכך אנרגיה רגשית? (המשפט הזה יקרא כשאלה רטורית) את התנהגת כאילו לא היה לי אכפת ממך.

הניגוד בין התנהגות השם להתנהגות ישראל:

כ כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ, נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ, וַתֹּאמְרִי, לֹא אעבוד (אֶעֱבוֹר):  כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן, אַתְּ, צֹעָה זֹנָה.  כא וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת; וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי, סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה. – החלק הראשון של פסוק כ', מתייחס להתנהגות השם, השם מציל את העם מעבדות, סמל העבדות הוא העול והמוסרות. העם בוגד באל, הגבוהות והעצים הם המקומות הספציפיים לעבודת הבעל, משום שנחשב לאל פריון. עם ישראל משול כאן לזונה, משתי סיבות: גם כי הוא הולך אחרי אלוהים אחרים וגם משום שהולך אחר מעצמות שונות.

פס' כא': התנהגות השם: הסוג המשובח של הגפן הוא שורק. אמת – אמין. גפן זו היתה אמורה להצמיח ענבים טובים, אבל הענבים של העם כגפן הם לא טובים: נטעתיך שורק והפכת לגפן נוכריה. יציאת מצריים והטיפול בדרך הוא הנמשל של גפן שורק וההליכה אחר אלוהים אחרים הם גפן שורק.

כב כִּי אִם-תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר, וְתַרְבִּי-לָךְ בֹּרִית–נִכְתָּם עֲו‍ֹנֵךְ לְפָנַי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה – נתר ותרבית חומרי ניקוי קדומים, חוסר הנאמנות של ישראל טבוע בבגד והכתם לא יכול לצאת.

.  כג אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי, אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי–רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא, דְּעִי מֶה עָשִׂית:  בִּכְרָה קַלָּה, מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ – הטומאה היא הליכה אחרי הבעלים, בגיא יש עקבות ואי אפשר להכחיש את הדרך בה הלכת. משל נוסף הוא לבכרה שקשה לביית אותה והיא רצה מפה לשם.

.  כד פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר, בְּאַוַּת נפשו (נַפְשָׁהּ) שָׁאֲפָה רוּחַ–תַּאֲנָתָהּ, מִי יְשִׁיבֶנָּה; כָּל-מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ, בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ.  כה מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף, וגורנך (וּגְרוֹנֵךְ) מִצִּמְאָה; וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ–לוֹא, כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ.  כו כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא, כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל; הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם, וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם.

כד: הרעיון של החייה הלא מבויתת, חייה שמורגלת במדבר אי אפשר להחזיר אותה הבית.

כב: ביקשתי ממך לא להתעייף במדבר ואת רצית ללכת אחרי זרים

כז אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה, וְלָאֶבֶן אַתְּ ילדתני (יְלִדְתָּנוּ), כִּי-פָנוּ אֵלַי עֹרֶף, וְלֹא פָנִים; וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ, קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ. – בפס' כז' העם מבקש את עזרתו של האל כשרע לו. העם לא באמת מנתק את הקשר עם האל, הוא כפוי טובה, מנתק את הקשר זמנית.

כח: כח וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ–יָקוּמוּ, אִם-יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ:  כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ, הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה. –  אתם עובדים הרבה אלילים, אם יש הרבה אין אף אחד, כי יכולה להיות התנגשות בין האללים. ברעיון האלילי יש חולשה, ברגע שיש אלים רבים הם יכולים להילחם זה בזה, כי אין כוח עליון.

ההאשמה המרכזית היא חוסר נאמנות שנגזרת מיציאת מצריים, האל נאמן לעם אך העם נאמן בצורה מוגבלת לאל, רק כשרע לו.