הגדרה מחדש של המונח "אזורי סכסוך" בעידן של לוחמה מרחוק: מלחמת איראן 2025–2026 כמקרה בוחן

מבוא

המושג "אזורי סכסוך" (או אזורים מושפעי סכסוך) שימש עד כה כאבן יסוד בדיני המלחמה הבינלאומיים, במדיניות הפיתוח ובמחקר הביטחוני. ההגדרות המסורתיות, כגון זו של ה-OECD וזו של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), מבוססות על נוכחות פיזית של אלימות מזוינת בגבולות גיאוגרפיים ניתנים לזיהוי. פרויקט RULAC של האקדמיה לז'נבה עוקב אחר למעלה מ-110 סכסוכים מזוינים בעולם ומסווגם לפי קריטריונים משפטיים ועובדתיים.

אלא שמסגרות אלה תוכננו לעידן שבו גיאוגרפיית הסכסוך הייתה קריאה: לוחמים נפגשו בשדות קרב, כבשו שטחים, או נלחמו לאורך קווי חזית מוכרים. עליית הלוחמה המרוחקת, הכוללת טילים מונחי-דיוק, כלי טיס בלתי מאויישים, נשק סייבר ורשתות פרוקסי, שינתה את ההיגיון המרחבי של הסכסוך המזוין מעל ומעבר. כאשר נחיל מזל"טים שמקורו בקשה אחת יכול לפגוע בתשתיות בקשה אחרת, כאשר מתקפות סייבר יכולות לשתק מערכות פיננסיות ותקשורת מבלי לחצות גבול פיזי, וכאשר טילים בליסטיים יכולים לפגוע במרכזי אוכלוסייה אזרחיים במדינות שאינן צד פורמלי לסכסוך, השאלה היכן מתרחש הסכסוך הופכת לקשה הרבה יותר.

מלחמת איראן 2025–2026 מהווה מקרה מבחן מרכזי לבחינת שאלה זו: הסכסוך בין ארצות הברית וישראל מצד אחד, לבין איראן ורשת בעלות בריתה מצד שני, שפך אור על הכשלים בהגדרות הקיימות ועל הצורך בהגדרה מחודשת ועדכנית של אזורי הסכסוך.

יסודות מושגיים: הגדרת אזורי סכסוך

דיני המלחמה הבינלאומיים מבחינים בין סכסוכים מזוינים בינלאומיים, המתרחשים בין מדינות, לבין סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים, הכוללים לוחמה ממושכת בין כוחות ממשלתיים לקבוצות מזוינות מאורגנות. ההסכמים הרלוונטיים הם ארבע אמנות ז'נבה משנת 1949 ופרוטוקולים נוספים להן. קיומו של סכסוך מזוין, ובעקבות זאת גם ייעוד אזור כמושפע מסכסוך, נקבע על פי תנאים עובדתיים בשטח ולא על פי הכרזות מלחמה רשמיות, כפי שנקבע בפסיקת בית הדין הפלילי הבינלאומי לשעבר יוגוסלביה (ICTY) בתיק טאדיץ' משנת 1995.

מסגרות מדיניות שונות הרחיבו את ההגדרה לצרכים רגולטוריים ספציפיים. הנחיית הבדיקה הנאותה של ה-OECD, תקנת המינרלים מאזורי סכסוך של האיחוד האירופי, ודוח קבוצת העבודה של האו"ם בנושא עסקים וזכויות אדם, כולם מניחים הנחת יסוד טריטוריאלית משותפת: אזורי סכסוך הם מרחבים גיאוגרפיים שבהם קיימת נוכחות פיזית של אלימות. ההיגיון המרחבי הזה, המובן מאליו כאשר הסכסוך כלל פריסת כוחות מזוינים לשטח שנוי במחלוקת, מוצא עצמו תחת לחץ הולך וגובר עם התפשטות הלוחמה המרוחקת.

לוחמה מרוחקת והשינוי בהיגיון המרחבי של הסכסוך

לוחמה מרוחקת מתארת גישה שבה מדינות מבקשות להקרין כוח צבאי ולמנוע איומים תוך שמירה על מרחק פיזי מקווי החזית. בספרות המחקרית מזוהות מספר ממדים של "ריחוק":

• ריחוק פיזי: מפעילי מזל"טים המרוחקים אלפי קילומטרים ממרחב הסכסוך יכולים לבצע מתקפות קטלניות ללא כל נוכחות פיזית בזירה.
• ריחוק פוליטי: מדינות העוסקות בלוחמה מרוחקת יכולות להרחיק את ציבוריהן הפנימיים מעלויות הסכסוך ומהשלכותיו, ולצמצם את האחריות הפוליטית.
• ריחוק מבצעי: היכולת לייצר אפקטים צבאיים במיקומים רחוקים מאוד מהשטח הריבוני של המדינה, באמצעות טילים מונחי-דיוק, כלי נשק סייבר ומערכות אוטונומיות.

ריבוי כלי הטיס הבלתי מאויישים הזולים הדמוקרטיז את יכולת המתקפה המרוחקת, כך שאפילו גורמים לא-מדינתיים חסרי אמצעים יחסית מסוגלים לבצע מתקפות על פני מרחקים של מאות קילומטרים. לוחמת הסייבר מוסיפה רובד נוסף של מורכבות מרחבית: מתקפת סייבר שמקורה במדינה אחת יכולה לשתק תשתיות קריטיות במדינה אחרת, מבלי שכל קליע יחצה גבול פיזי, אך עם השלכות הומניטריות שאינן שונות מאלה שגורמת הפגזה קונבנציונלית.

מלחמת איראן 2025–2026: מקרה מבחן בביזור הטריטוריאלי של הסכסוך

הסכסוך שפרץ במלוא עוזו עם "מלחמת שנים עשר הימים" ביוני 2025, והסלים עם מבצע "זעם אפי" ב-28 בפברואר 2026, מהווה המחשה חיה לאופן שבו טכנולוגיות לוחמה מרוחקת יכולות להרחיב את גיאוגרפיית הסכסוך המזוין באופן קיצוני.

הרקע: לאחר שישראל פגעה קשות ביכולותיהן של בעלות בריתה האזוריות של איראן לאורך 2024, פרצה עימות ישיר בין ישראל לאיראן באפריל ואוקטובר אותה שנה. במהלך מלחמת שנים עשר הימים, ישראל תקפה מתקנים צבאיים וגרעיניים איראנים, וארצות הברית הפציצה שלושה אתרים גרעיניים איראניים; איראן השיבה מנה ביותר מ-550 טילים בליסטיים ולמעלה מ-1,000 מזל"טים שמוקדו ביעדים ישראליים צבאיים ואזרחיים כאחד. לאחר הפסקת אש ביוני 2025, כלכלת איראן קרסה, מחאות המוניות פרצו בדצמבר 2025, וכוחות הביטחון הגיבו בדיכוי אלים שגבה אלפי קורבנות. ב-28 בפברואר 2026 יצא מבצע "זעם אפי", שבמסגרתו חוסל המנהיג העליון עלי חמינאי.

המאפיין הבולט ביותר של הסכסוך מנקודת מבט של אזורי סכסוך הוא ההיקף הגיאוגרפי העצום של הפעולות הצבאיות. איראן השיקה מתקפות נגד לפחות תשע מדינות: בחריין, עיראק, ירדן, כווית, עומאן, קטר, ערב הסעודית, האמירויות הערביות המאוחדות, ובריטניה (דרך תקיפת בסיס אקרוטירי בקפריסין). לראשונה בהיסטוריה, איראן תקפה בו-זמנית את כל שש מדינות מועצת שיתוף הפעולה המפרצית. עד תחילת אפריל 2026, ירתה איראן לעבר האמירויות לבדן 438 טילים בליסטיים, 2,012 מזל"טים ו-19 טילי שיוט.

בד בבד, ישראל הרחיבה את פעולותיה הצבאיות ללבנון נגד חזבאללה, ואילו חות'ים בתימן פתחו בתקיפות נגד ישראל ואיימו לסגור את מיצר באב אל-מנדב. סגירת מיצר הורמוז בידי משמרות המהפכה האיראנית הפכה את אחת מנקודות המשק הגלובלי הקריטיות ביותר לזירת לחימה פעילה. מעבר לכך, מרחב הסייבר היווה חזית נוספת: מבצע "זעם אפי" כלל פעולות סייבר ומרחב שגרמו לאיראן לאבד כמעט לחלוטין את הקישוריות לאינטרנט (4% מהרמה הנורמלית), בעוד גורמים מקושרים לאיראן שיבשו מערכות הפצת דלק בירדן ופגעו ביותר מ-1,100 כלי שיט באמצעות שיבוש מערכות GPS.

ניתוח: כיצד מלחמת איראן מאתגרת את המסגרות הקיימות

העדויות האמפיריות ממלחמת 2025–2026 חושפות ארבעה כשלים מרכזיים בהגדרות הקיימות של אזורי סכסוך:

התמוססות הגבולות הטריטוריאליים: ההגדרות המסורתיות מניחות שניתן לתחום גיאוגרפית את אזור הסכסוך המזוין. אולם סכסוך בין שתי קבוצות עיקריות של לוחמים הוכח כמסוגל לייצר אפקטים צבאיים קטלניים ביותר מתריסר מדינות בו-זמנית. דובאי, דוחה ומנאמה חוו נפגעים אזרחיים ונזקים לתשתיות, אף שלא היו צד ראשוני לסכסוך. אזור הסכסוך אינו עוד המקום שבו נמצאים החיילים, אלא המקום שאליו מגיעים הנשק.

אתגר רשתות הפרוקסי ורב-השחקנים: חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק והחות'ים בתימן פועלים כמרכיבים של "ציר ההתנגדות" האיראני, כל אחד מסוגל לפעולה צבאית עצמאית שיכולה לפתוח חזיתות חדשות. מדינות המשתמשות בגורמי פרוקסי מרוויחות מהאצלת עלויות המלחמה, אך מוותרות על חלק מהשליטה בפעולות הפרוקסי, מה שמוביל להרחבה בלתי-צפויה של גיאוגרפיית הסכסוך.

בעיית הריבוי-תחומי: ההגדרות הקיימות מוכוונות לעבר התחום הפיזי בלבד. אולם פעולות הסייבר במהלך הסכסוך הוכיחו השלכות הומניטריות מוחשיות: שיבוש שירותים חיוניים, פגיעה בתשתיות ויצירת חלל מידע שהזין מידע כוזב. אם מתקפת סייבר מאיראן משבשת הפצת דלק בירדן, או אם פעולות סייבר ישראליות גורמות להפסקת אינטרנט שפוגעת ב-80 מיליון אזרחים איראנים, לא ניתן לצמצם את המרחב המושפע לנקודה על המפה.

הממד הזמני: פגיעוּת מתמדת: יכולות הלוחמה המרוחקת מכניסות ממד זמני שהמסגרות הקיימות אינן מטפלות בו: גם בתקופות הפסקת אש, היכולת לשגר טילים בליסטיים, לפרוס נחילי מזל"טים, או לבצע מתקפות סייבר, פירושה שאזורים בטווח הנשק הללו נמצאים בסכסוך חביון. ההבחנה בין סכסוך פעיל לשלום הופכת לעניין של מידה, לא של הבחנה בינארית.

לקראת הגדרה מחודשת של אזורי סכסוך

הניתוח מוביל להצעת חמישה עקרונות להגדרה מחודשת:

1. הרחבת ההגדרה לפי טווח יכולות: יש להבחין בין "אזורי סכסוך ראשוניים" (שבהם מתנהלות פעולות צבאיות מתמשכות), "אזורי סכסוך משניים" (שבהם מורגשים אפקטים צבאיים כתוצאה מתקיפות, פעולות פרוקסי או מתקפות תגמול), ו"אזורי סכסוך חביון" (אזורים בטווח הנשק של הלוחמים שטרם הותקפו אך חשופים לסיכון אמין).
2. הרחבה לתחומי הסייבר והמידע: מסגרת המכירה רק באלימות פיזית כמכוננת אזור סכסוך תמנה בחסר את האוכלוסיות והשטחים המושפעים ממלחמה מודרנית.
3. שילוב מפורש של רשתות הפרוקסי: יש להכיר בדרך שבה רשתות פרוקסי יכולות להרחיב באופן מיידי את גיאוגרפיית הסכסוך דרך הפעלת רשתות של גורמים לא-מדינתיים מבוזרים.
4. גישה דינמית ולא סטטית לסיווג: מדינות מפרץ עברו מאזורי שלום יחסי לזירות לחימה פעילות בתוך שעות. מערכת סיווג המבוססת על נתוני ניטור סכסוך בזמן אמת, כגון נתוני ACLED או פלטפורמת RULAC, תשרת טוב יותר קובעי מדיניות ושחקנים הומניטריים.
5. הכללת ההשלכות ההומניטריות והכלכליות המדורגות: סגירת מיצר הורמוז השפיעה על אספקת האנרגיה העולמית, גרמה למחסור בדלק באסיה, ועוררה גל יציאה של עובדים זרים ממדינות המפרץ. השלכות אלה מייצגות נזקים שמלחמה יוצרת לאוכלוסיות אזרחיות מרוחקות מהזירה הפיזית של הלחימה.

מסקנות

המושג "אזורי סכסוך" עומד בפני מפנה. שנות מלחמת איראן 2025–2026, עם אופייה הרב-חזיתי, הרב-תחומי והרב-שחקני, ממחישות בחדות את מגבלות הפרדיגמה הטריטוריאלית המסורתית. כאשר סכסוך בין שתי קבוצות יריבות עיקריות מסוגל לייצר אפקטים צבאיים קטלניים ביותר מתריסר מדינות, לשבש את הסחר הימי העולמי, לשתק תשתיות קריטיות ולהעקיר מאות אלפי בני אדם ממדינות שאינן צד לעוינויות, ברור שהפרדיגמה המסורתית דורשת עדכון יסודי.

הסיכון של כישלון בהגדרה מחודשת הוא קונקרטי: בדיני המלחמה הבינלאומיים, הגדרה בלתי מספקת של אזורי סכסוך עלולה להותיר אוכלוסיות אזרחיות ללא ההגנות המגיעות להן. לעסקים ולמשקיעים, מסגרת מיושנת עלולה לטשטש סיכונים הכרוכים בפעולה באזורים הנחשבים נייטרליים אך מצויים למעשה בתוך אזור הסכסוך הפעיל. לגורמי פיתוח וסיוע הומניטרי, אי-הכרה בגיאוגרפיה המורחבת של הסכסוך עלולה להוביל לחוסר מוכנות ותגובה לקויה. ולאזרחים הלכודים בצלב האש של הלוחמה המרוחקת, בין אם בטהרן, בדובאי, או על סיפון ספינת מכולות במיצר הורמוז, השאלה אם מיקומם מוגדר כאזור סכסוך אינה עיונית. היא, במובן המילולי ביותר, עניין של חיים ומוות.

מקור

Kruger, D. (2026). Redefining ‘Conflicted Areas’ in the Age of Remote Warfare: The 2025–2026 Iran War as a Test Case. Journal of Conflicted Areas, 1(2), 1-10.