חיפשנו את ולהאוזן בסילבוסים ומצאנו אפס. הנה מה שכן מצאנו

אחרי שבדקנו לאיזו מהדורה של עושר העמים מפנים הסילבוסים באתר, עשינו את אותה בדיקה לחיבור אחר, זה שהגדיר את חקר מקורות התורה. התוצאה הייתה שונה לגמרי, ומעניינת בדרך אחרת.

מה חיפשנו ומה מצאנו

חיפשנו בכל הסילבוסים שבאתר את השם "ולהאוזן". אפס תוצאות. חיפשנו "השערת התעודות". גם אפס.

ואז חיפשנו את המושג עצמו, "מקורות התורה", ומצאנו שלושה סילבוסים: משפט עברי במכללה למינהל, סמינריון בדרכיהם ושיטותיהם של פרשני המקרא באקדמית גורדון, וספרות הנבואה: דמות יציאת מצרים בנבואה באוניברסיטת בר-אילן.

התמונה הזאת מוכרת לכל מי שלמד נושא שיש לו אבא מייסד. הנושא נמצא בסילבוסים, השם של האדם שמאחוריו לא, והחיבור שבו העבודה נעשתה בכלל לא היה קיים בשפה שבה הקורס מתנהל.

מי זה היה, בקצרה

יוליוס ולהאוזן, חוקר מקרא גרמני, בן לכומר פרוטסטנטי, 1844 עד 1918. ב-1878 פרסם את הכרך שנודע לימים כפרולגומנה לתולדות ישראל, ובו סידר את מקורות התורה בסדר כרונולוגי ובנה מהם סיפור היסטורי של התפתחות דת ישראל. הטענה שהרעישה הייתה שהמקור הכוהני, זה שעוסק במשכן ובקורבנות, הוא המאוחר שבמקורות ולא הקדום שבהם.

הסערה הייתה כזאת שב-1882 הוא כתב למשרד החינוך הפרוסי וביקש לעזוב את הקתדרה לתיאולוגיה שבה כיהן, בנימוק שתפקידו להכשיר כמרים ושאת התפקיד הזה הוא אינו ממלא. התמונה המלאה נמצאת בפוסט על יוליוס ולהאוזן.

שני חיבורים, ורק אחד מהם הוא המקום שבו העבודה נעשתה

וכאן ההבחנה שחסרה כמעט בכל סיכום. פרולגומנה הוא הטענה ההיסטורית הגדולה. החיבור השני, חיבורם של התורה ונביאים ראשונים, הוא בית המלאכה: קריאה צמודה, פסוק אחר פסוק, שמראה איפה עובר התפר בין שכבה לשכבה ולמה. הוא הגיע לצורתו המורחבת במהדורה שיצאה בברלין ב-1899.

ההבדל הזה מעשי. את הטענה ההיסטורית אפשר לדחות מטעמים של ראיות, של מתודה או של אמונה. את הניתוח הלשוני אפשר לבדוק רק מול הטקסט: או שהנוסחאות מתפלגות כפי שהוא אומר, או שלא. למשל, בניתוח טבלת העמים שבבראשית י הוא מצביע על כך שמקור אחד נוקט בעקביות "ובני" ואילו האחר נוקט את הפועל "ילד", ורק אחר כך מוסיף סתירה עניינית ומסיק.

שלושה פרטים שכדאי לדעת לפני שכותבים על זה

הוא לא השתמש באות P. את המקור הכוהני סימן באות Q, קיצור של שם שהוא עצמו הציע. הסימון P השתרש אחריו.

הוא לא השתמש במונח "השערת התעודות". גם השם נוצר אחריו.

חצי מהחיבור לא עוסק בתורה. חלקו השני עוסק בשופטים, ברות, בשמואל ובמלכים, והוא כמעט אינו נזכר בדיון העברי.

כל שלושת הפרטים האלה הם סוג הדבר שנעלם בשרשרת של סיכומים, וזה בדיוק מה שקורה כשהמקור לא זמין.

מה עושים כשהסילבוס מפנה למושג ולא לספר

זה המצב של שלושת הסילבוסים שמצאנו, והוא נפוץ בהרבה נושאים. ארבעה צעדים מעשיים.

לזהות את מי שמאחורי המושג. כמעט לכל מושג מחקרי יש חיבור אחד או שניים שבהם הוא נוסח לראשונה. חיפוש של המושג יחד עם המילה "ניסח" או "השערה" מגיע לשם מהר.

לבדוק מה מהחיבורים זמין בשפה שאתם קוראים. זה הצעד שהכי קל לדלג עליו, והוא זה שקובע אם תוכלו לצטט מהמקור או רק מתיאור שלו.

לא לייחס למקור טענות שראיתם רק בתקציר. אם הגעתם לטענה דרך ספר לימוד, זה מה שמופיע בהפניה.

לבדוק מה מצבה של הטענה היום. במקרה הזה התשובה חשובה: ההסכמה הרחבה שהייתה באמצע המאה ה-20 התפוררה, ויש היום אסכולות שחולקות על כמעט כל רכיב בטענה. מי שכותב עליה בלשון של עובדה מוסכמת מתאר מצב שאינו קיים.

ועוד פרט שראוי לדעת, במיוחד בעבודה בנושא יהודי: בכתביו של ולהאוזן יש אמירות על היהדות שלאחר הגלות כעל שלב של התאבנות ושל אובדן החיות הדתית. חוקרים יהודים בני זמנו הגיבו בחריפות, ושלמה שכטר הוא המוכר שבהם. מי שקורא במקור רואה גם את זה.

ועכשיו הוא זמין

חיבורם של התורה ונביאים ראשונים ראה אור בתרגום עברי, 252 עמודים, והוא התרגום הראשון של החיבור הזה לעברית, 127 שנים אחרי המהדורה שממנה תורגם. התרגום שומר על סימניו המקוריים של ולהאוזן, כולל האות Q, כדי לא לייחס לו מערכת מושגים שנוסחה אחריו.

זה לא ספר שקוראים מהתחלה לסוף. זה ספר עזר: פותחים בפרק שעובדים עליו ורואים מה הוא עושה בו. ומי שבא לחלוק עליו, וזו עמדה מלומדת לגמרי, יוצא מהקריאה עם טיעון טוב יותר מזה שהיה לו כשהתווכח עם תקציר.

רקע נוסף נמצא ברשומות מה זה השערת התעודות ומה זה המקור הכוהני.