אלימות במשפחה, גירושין והתנגדות בקרב נשים פלסטיניות בישראל

מבוא

אלימות במשפחה כלפי נשים ערביות פלסטיניות בישראל מעוצבת על ידי מכלול של מבנים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים שלובים זה בזה. נשים אלו חיות בתוך מציאות של שוליות כפולה (אינטרסקציונליות): מחד, הן כפופות לנורמות פטריארכליות בתוך קהילותיהן; מאידך, הן נתקלות באפליה מוסדית כמיעוט לאומי בתוך מדינת ישראל. מצב זה יוצר חסמים מבניים ותחושה עמוקה של חוסר אמון במוסדות המדינה כגון המשטרה ומערכת המשפט, אשר נתפסים לעיתים קרובות כמפלים או כחסרי מחויבות לשמירה על בטיחות נשים אלו. ההקשר הפוליטי מעצים את השוליות החברתית והמוסדית של הנשים, ומחזק את הישארותן במצבי אלימות.

מחקרים קודמים תיעדו את דפוסי האלימות ואת הלחצים התרבותיים המניעים נשים להמשיך בקשרים מתעללים, אך קיים פער תיאורטי משמעותי: הספרות בוחנת לרוב את הפטריארכיה בתוך הקהילה הערבית כגורם מרכזי לאלימות, מבלי לבחון כראוי כיצד מצבן של הנשים כמיעוט לאומי מוחלש מסבך מצב זה. המחקר שלהלן מבקש לתרום לידע הקיים על ידי חקירת האופן שבו מבנים משלובים אלה של דיכוי מעצבים את חוויות הנשים.

סקירת ספרות

אלימות בתוך הקהילה הערבית פלסטינית בישראל אינה אוסף של אירועים מבודדים אלא מערכת מתמשכת של שליטה וכפייה, הנסמכת על מבנים משלובים של התעללות, חוסר מעש מוסדי וסובלנות חברתית. הממחקר עולה שהאלימות היא תהליך מדרגתי המתחיל לרוב בטקטיקות רגשיות ופסיכולוגיות המחתרות את תחושת הבטיחות של האישה ואת תפיסת המסוגלות העצמית שלה. שלב זה מלווה בייחוס אחריות, שבו הגבר המתעלל ולעיתים אף בני המשפחה המורחבת מטילים על האישה את האחריות לאלימות שהיא חווה. עם הזמן, נשים עלולות להפנים ייחוס אחריות זה, ולחוות את ניסיונותיהן כמוכרים ונורמליים.

מהמחקר עולה כי ערביות פלסטיניות בישראל מדווחות על חוויית אלימות פיזית רבה יותר בהשוואה לנשים יהודיות, ונשים ערביות-ישראליות מיוצגות יתר על המידה בין מאושפזות עקב אלימות במשפחה, כ-47% מהמקרים למרות שהן מהוות רק 19% מאוכלוסיית הנשים.

המלכוד החברתי של הנשים מחמיר בשל מעורבות המשפחה והקהילה. נורמות פטריארכליות המעניקות עדיפות לכבוד המשפחה על פני בטיחות הפרט מעודדות נשים ערביות פלסטיניות לשמור על שתיקה כדי להימנע מגינוי חברתי. גם המוסדות הרשמיים מהווים חסם: מחקר השוואתי על מקרי רצח נשים מצא כי בעוד שכתבי אישום הוגשו ב-94.3% מהמקרים בהם הקורבן היתה יהודייה, השיעור ירד ל-56% כאשר הקורבן היתה ערבייה פלסטינית; שיעורי ההרשעה היו 75% לעומת 34% בהתאמה.

בתגובה לתנאים קשים אלה, נשים ערביות פלסטיניות בישראל מפתחות מגוון אסטרטגיות התמודדות: הסתרה רגשית, נורמליזציה של האלימות, מציאת תמיכה ברוחניות ותפילה, וכן התבודדות רגשית המאפשרת להן להמשיך לתפקד. חסמי העזיבה הם חברתיים, כלכליים ומשפטיים כאחד: תלות כלכלית, חוסר בדיור מתאים, אכיפה לקויה של חוקי האלימות במשפחה, ומחסור במשאבים רגישים תרבותית כגון מקלטים לנשים ערביות.

מסגרת תיאורטית

המחקר נשען על מסגרת פמיניסטית אינטרסקציונלית ופוסטקולוניאלית. הגישה האינטרסקציונלית, שפותחה על ידי קימברלה קרנשו (Crenshaw, 2011), גורסת שמערכות דיכוי שלובות זו בזו ואינן ניתנות להבנה בנפרד. עבור נשים ערביות פלסטיניות בישראל, חוויות האלימות אינן תוצאה בלעדית של אי-שוויון מגדרי, אלא ממוקמות בצומת של זהויות מוחלשות מרובות: מגדר, מוצא אתני, מעמד מיעוט לאומי ולעיתים מעמד כלכלי.

הגישה הפמיניסטית הפוסטקולוניאלית מבהירה כי מוסדות המדינה שאליהם עשויות הנשים לפנות לקבלת עזרה נתפסים לרוב כהארכות של מדינה המדירה את קהילתן, ולא כספקיות ניטרליות של הגנה. מצב זה יוצר שוליות כפולה שבה אלימות פטריארכלית בתוך משק הבית מוחמרת על ידי הזנחה מוסדית. הפמיניזם הפוסטקולוניאלי מציג מחדש את השתיקה והסבל לא כחולשה תרבותית אלא כאסטרטגיות פוליטיות שנוצרו תחת לחצים פטריארכליים וקולוניאליים משלובים.

לצד זה, משולבת גם תורת הטראומה, הרואה בטראומה תהליך מצטבר ומרובד ולא אפיזודי. המחקר מפתח את מושג "הסוכנות המוטראומטת" (traumatized agency) לתיאור מצב של פעולה מכוונת אך מוגבלת, המעוצבת על ידי חשיפה מצטברת לאלימות ולהדרה מערכתית. הגדרה זו מאפשרת לנתח הן מעשי התנגדות גלויים והן פרקטיקות סבל מחושבות יותר.

שיטות מחקר

המחקר הוא מחקר איכותני המבוסס על ניתוח 30 נרטיבים בגוף ראשון שפרסמו נשים בקבוצת הפייסבוק "סבאיא אל-ח'יר" (بنات الخير), קבוצה פרטית לנשים בלבד המונה למעלה מ-239,000 חברות, המשמשת מרחב לשיתוף חוויות אישיות הקשורות לאלימות במשפחה, גירושין והתמודדות. הפוסטים אינם נעשים לבקשת חוקרים ואינם מתווכים על ידי מסננים מוסדיים, ולפיכך הם מייצגים ביטויים ספונטניים של פחד, סבל וסוכנות.

נתונים נאספו בין אפריל ליוני 2025 באמצעות חיפוש מילות מפתח בערבית ובאנגלית. מתוך 215 פוסטים שנסרקו, נבחרו 30 נרטיבים הכוללים 102 אמירות נבדלות בשיטת דגימה תכליתית, תוך הישענות על עיקרון רוויה נושאית. הניתוח בוצע בהתאם לשיטת ניתוח התמות של בראון וקלארק (Braun & Clarke, 2006) בשישה שלבים. החוקרים, הדוברים ערבית ואנגלית ושייכים לרקע תרבותי דומה לזה של הקהילה הנחקרת, תרגמו את כל החומר תוך שמירה על הכוונה, הטון ותוכן דברי המשתתפות.

מבחינה אתית, כל פרטים מזהים הוסרו לפני הניתוח, ואישור לניתוח הפוסטים ניתן על ידי מנהלי הקבוצה. לא נדרשה הסכמה אישית מהמשתתפות, שכן פנייה ישירה אליהן הייתה מפרה את סודיות הקבוצה ועלולה לחשוף אותן לנזק.

ממצאים

הניתוח הוביל לזיהוי שישה נושאים מרכזיים:

נושא ראשון: סבל, פחד ונקודת השבירה. עבור נשים רבות, הסבל מוצג הן כחובה מוסרית והן כאסטרטגיית הישרדות המחוזקת על ידי הציפיות המשפחתיות והקהילתיות. הסבל מתואר כצורה של שליטה עצמית שדרכה הנשים מפנימות את השליטה החברתית. לעיתים קרובות, גורם ההפעלה לעזיבה אינו הסיכון האישי של האישה אלא פחדה האימהי על ילדיה. שותפות המשפחה לדיכוי מחזקת את הסבל: בני משפחה מורים לנשים לחזור לבעל המתעלל ומציגים גירושין כגרוע מהאלימות עצמה. נקודת השבירה מגיעה לאחר הסלמת האלימות, איומים על הילדים, או קריסת המשאבים הזמינים.

נושא שני: מאבקים משפטיים ומלחמות משמורת. מערכת המשפט, המוצגת כבורר של צדק, הופכת לזירה נוספת שבה נשים ערביות פלסטיניות צריכות להוכיח את מהימנותן ואת כישוריהן האימהיים. עדות בפני בית המשפט משחזרת לרוב את החשיפה הרגשית שבאלימות הביתית. פטרנליזם שיפוטי משקף שליטה משפחתית: נשים מונחות לשאת ולסבול. סכסוכי משמורת מתגלים ככלי נוסף להמשכת שליטה גברית, דרך עיכוב פרוצדורלי, מניפולציה כלכלית וסחיטה רגשית. ציפיות חברתיות מחלחלות למוסדות המדינה, ומגדירות מחדש את הצדק כציות לסדר הפטריארכי.

נושא שלישי: משמורת, הישרדות וקורבן. אמהות לאחר גירושין נדרשות לשאת בכפל תפקידים, כמפרנסת וכעוגן רגשי, לרוב ללא תמיכה כלכלית או חברתית אמינה. אלימות כלכלית ממשיכה לפעול לאחר הפרידה, ומגבילה את יכולת הנשים לשקם את חייהן. קורבן האמהות הוא גם מקור זהות: הנשים ממירות ייאוש בחוזק יומיומי, אולם ההישרדות עצמה תופסת את מקומן של המנוחה וההחלמה.

נושא רביעי: דחייה חברתית ושאיפה לכבוד. לאחר הגירושין, נשים רבות חוות הדרה חברתית המשקפת את הבידוד שבאלימות. הן מטופלות לא כניצולות אלא כאזהרה מוסרית. בנות משפחה מציגות גירושין כמשהו "שהאישה הביאה על עצמה", ודחייה ממאורעות משפחתיים מוחקת אותן מהחיים הקולקטיביים. השאיפה לכבוד מחליפה את החיפוש אחר חיבה: נשים רוצות לחיות מתוך כבוד, אך בחברה שבה כבוד שמור לנשים שקטות ובלתי נראות.

נושא חמישי: ריפוי, אוטונומיה וגבולות העצמאות. ריפוי אינו נקודת קצה אלא תהליך שביר של שחזור העצמי. ישנן נשים המתארות מה שמוגדר לפנות בפניהן כהתעוררות, שבה מחילה עצמית הופכת למעשה ההתנגדות הראשון. הישגים קטנים כמו לימוד נהיגה או מציאת עבודה מורגשים כניצחונות. עם זאת, שרידי הטראומה מתמידים: הפחד חוזר בלילה, ומספרות הנשים חושפות סתירה עמוקה שבה העצמה מוחגגת בפומבי בעוד שהכאב נסבל בפרטיות. ריפוי מתגלה כהתנגדות מותנית, שחזור חלקי של העצמי המעוצב על ידי טראומה אך המופנה לעבר חידוש.

נושא שישי: תקווה לצדק וחלום על שינוי. מתוך עייפות ההישרדות צומחת כוח המביט קדימה: תקווה לצדק המממירה סבל פרטי לחזון קולקטיבי. נשים מנסחות אמונה שהשינוי, אף אם מעוכב, עדיין אפשרי. מעשה הדיבור פועל הן כפרקטיקה מוסרית הן כפעולה פוליטית: שיתוף חוויות בחלל מקוון סגור מהווה מה שמוגדר "ביטול השתיקה" (unsilencing) כלומר החזרת הסוכנות הנרטיבית. התקווה המדוברת בנרטיבים אינה אופטימיות נאיבית אלא ביטוי מכוון של סוכנות המחבר ריפוי אישי לשחרור קולקטיבי.

דיון

הנרטיבים משקפים אווירה של שתיקה ואיפוק המוטלת על ידי המשפחה והקהילה. בתוך מסגרת פמיניסטית פוסטקולוניאלית, שתיקה זו אינה פשוט היעדר דיבור אלא מנגנון רגולטורי המקיים היררכיות מגדריות על ידי הצגת סבל והקרבה עצמית כציוויים מוסריים. מנקודת המבט של תורת הטראומה, נורמליזציה זו של הסבל מהווה "סוכנות מוטראומטת", שבה אסטרטגיות ההישרדות מעוצבות על ידי המבנים עצמם המנציחים את השיעבוד.

בית המשפט אינו פורום ניטרלי אלא ממשיך את הכפייה הפטריארכלית: הוא מנשק את המשמורת ומפקפק במהימנות הנשים. מצב זה חושף צורת שוליות אינטרסקציונלית שנשים ממוקמות בה בצומת של אלימות מגדרית ושוליות אתנית. האמהות מתגלה כמקום הן של פגיעות הן של התנגדות: המשמורת הופכת לנשק לא רק כאמצעי משפטי אלא גם כאסטרטגיה רגשית הכובלת נשים לתוקפניהן.

ניתוח אינטרסקציונלי מבהיר שהדרה זו אינה רק תרבותית אלא פוליטית: כבוד הנשים מוגבל בידי פטריארכיה קהילתית ושוליות מדינתית גם יחד. ריפוי אינו רק תהליך פסיכולוגי אישי אלא תהליך חברתי, התלוי בקבלה קהילתית שלעיתים קרובות נעדרת. תקוות הנשים מדגימות את מה שמוגדר "סוכנות יומיומית" שבה מעשים שגרתיים של סבל, נרטיב ורדיפה אחר זכויות רוכשים משמעות פוליטית.

מגבלות המחקר

ההסתמכות על נרטיבים שנבחרו עצמית מקבוצת פייסבוק אחת מגבילה את היקף הממצאים. שיטה זו מציגה את הסיכון של הדרה דיגיטלית, שכן היא עשויה לייצג בחסר נשים מבוגרות, נשים בפריפריה עם גישה מוגבלת לאינטרנט, ואלו בעלות רמת אוריינות נמוכה יותר. הגישה האיכותנית מספקת תובנות מעמיקות אך אינה מאפשרת הכללה לאוכלוסיית הנשים הערביות פלסטיניות הרחבה בישראל. כמו כן, ישנה אי-יכולת מובנית לאמת את זהות המשתתפות. עם זאת, האנונימיות שמציעה קבוצה מקוונת פרטית עשויה לאפשר ביטוי גלוי ולא מסונן יותר ממה שהיה אפשרי בראיונות פנים אל פנים.

מסקנות והמלצות

אלימות במשפחה כלפי נשים ערביות פלסטיניות בישראל היא עניין שיטתי הנשמר על ידי מבנים פטריארכליים משפחתיים, נורמות חברתיות המדגישות סבל נשי, ופרקטיקות מוסדיות שאינן מגנות על נשים. הגירושין, במקום לשמש מוצא, מביאים לרוב לאתגרים חדשים: סכסוכי משמורת, אילוצים כלכליים והדרה חברתית. הנשים אינן עומדות בפני בחירה פשוטה בין קרבן לעצמאות; סיפוריהן ממחישות התנגדות כתהליך יומיומי ולרוב בלתי נראה.

הטיפול בבעיה דורש פירוק של המנגנונים התרבותיים, החברתיים והמוסדיים המשלובים. המחקר ממליץ על מגוון פעולות:

• הקמת נקודות התערבות מוקדמת סודיות בתוך מוסדות קהילתיים מהימנים כגון מרפאות לבריאות האם והילד ובתי ספר.
• יישום נהלי בתי משפט מיוחדים לאלימות במשפחה הנוקטים בגישה מכירה בטראומה במקום הליכים מתעמתים.
• אכיפת מנגנונים אוטומטיים לניכוי מזונות ישירות ממקור ההכנסה בכל מקרי גירושין הקשורים לאלימות במשפחה.
• הקמה ותמיכה ברשתות עמיתות המובלות על ידי ניצולות לנשים גרושות שחוות בידוד חברתי.
• פיתוח תוכניות בריאות נפש ארוכות טווח הממומנות על ידי המדינה, מותאמות תרבותית ומתואמות עם שירותי דיור, סיוע משפטי וסיוע סוציאלי.
• הקמת מועצה ייעוצית רשמית של ניצולות אלימות במשפחה המשולבת בתהליכי פיתוח מדיניות ושירותים.

ללא שינוי מערכתי מעין זה, מעגל האלימות, הסבל והשוליות ימשיך להגביל את אפשרויות הצדק והשוויון לדורות הבאים.

מקור שהוזכר בסיכום

Crenshaw, K. (2011). Postscript. In H. Lutz, M. T. Herrera Vivar, & L. Supik (Eds.), Framing intersectionality: Debates on a multi-faceted concept in gender studies (pp. 221–233). Ashgate.

מקור

Hamamra, B., Shehab, E., & Mahamid, N. (2025). Domestic Violence, Divorce, and Resistance Among Palestinian Arab Women in Israel. Journal of Asian and African Studies, 00219096251393348.‏