סיכום הספר "על אמנות המלחמה" מאת ניקולו מקיאוולי
"על אמנות המלחמה" (באיטלקית Dell'arte della guerra) הוא חיבורו של ניקולו מקיאוולי משנת 1521. זהו דיאלוג בשבעה ספרים, ולצידם פתח דבר ונספח, והנושא שלו הוא איך מדינה בונה לעצמה צבא, מן ההכרעה המדינית ועד למרחק שבין שני חיילים בשורה.
הסיכום שלמטה עובר על הטיעון המרכזי, על מבנה שבעת הספרים, על המסגרת הספרותית ועל מה שראוי לדעת לפני שקוראים.
פרטי הספר
- מחבר: ניקולו מקיאוולי (1469 עד 1527), מזכירה השני של הרפובליקה הפירנצאית ומחבר "הנסיך" ו"הדיונים".
- שנת המקור: 1521. יצא לאור בפירנצה בידי יורשי פיליפו ג'ונטה, ב-16 באוגוסט.
- נכתב: בין 1519 ל-1520.
- צורה: דיאלוג בשבעה ספרים, בצירוף פתח דבר ונספח.
- הקדשה: ללורנצו די פיליפו סטרוצי, פטריקי פירנצי.
- עובדה שכדאי לדעת: זהו החיבור המדיני וההיסטורי היחיד של מקיאוולי שראה דפוס בחייו. "הנסיך" יצא ב-1532, חמש שנים לאחר מותו.
רקע: למה הוא נכתב
מקיאוולי לא היה איש צבא. במשך ארבע עשרה שנים, מ-1498, הוא שימש מזכירה השני של הרפובליקה הפירנצאית, ובתפקידו עסק גם בענייני הביטחון של העיר.
בדצמבר 1506 אושרה בפירנצה תכניתו להקים חיל מגויסים מתושבי שטחי העיר, במקום להמשיך ולהסתמך על קונדוטיירי, כלומר על קבלנים צבאיים שהשכירו חילות משלהם. מקיאוולי נעשה מזכיר הגוף שניהל את החיל. ב-1509 נטל החיל חלק בכיבוש פיזה.
באוגוסט 1512 עמד אותו חיל בפראטו מול צבא ספרדי ואפיפיורי חזק ממנו בהרבה. פראטו הובקעה ונבזזה, הרפובליקה נפלה, המדיצ'י חזרו לשלוט בפירנצה, וב-7 בנובמבר 1512 הודח מקיאוולי ממשרתו. ב-1513 נעצר בחשד לקשירת קשר ונחקר בעינויים, ואחר כך פרש אל אחוזת המשפחה מדרום לעיר.
את הספר כתב שם, שבע עד תשע שנים אחרי הכישלון, ולא כדי לתרץ אותו אלא כדי להראות לפרטי פרטים מה היה צריך לעשות אחרת.
הטיעון המרכזי
הטענה שבבסיס הספר אחת, והיא מנוסחת בחריפות: אין דבר מסוכן לעיר יותר מצבא שאינו שלה.
מקיאוולי מפרק אותה לשלושה חלקים:
- נאמנות הולכת אחרי התשלום. שכיר חרב נאמן למי שמשלם, ולא למקום.
- מי שמשתכר לפי זמן מרוויח מהתמשכות. מפקד ששכרו נקבע לפי משך השירות מפסיד מהכרעה מהירה, ולכן אין לו אינטרס שהמלחמה תיגמר.
- וספק מצליח הוא סיכון. חיל שכיר מנצח אינו מוחזק במקומו בדבר מלבד התשלום, ואין מה שמונע ממנו לקחת לעצמו את מה שהוא שומר.
מכאן המסקנה: מי שרוצה להיות חופשי חייב לחמש את אזרחיו, לאמן אותם, ולהחזיר לחיי הצבא את מה שהרומאים ידעו ואבד, כלומר משמעת, סדר וכבוד למי שראוי לו.
הדימוי שהספר זכור בו מופיע בפתח הדבר: הצבא הוא הגג של הבית. סדרים טובים שאין להם סיוע של צבא מתפוררים כאולמותיו של ארמון מפואר, מקושטים ככל שיהיו באבני חן ובזהב, כשאין עליהם גג שיגן עליהם מפני הגשם.
מבנה הספר, ספר אחר ספר
פתח דבר. ההקדשה, והטיעון שחיי האזרח וחיי הצבא אינם שני דברים שאינם מתיישבים זה עם זה, כפי שסוברים בימיו, אלא שני דברים שבסדרי הקדמונים היו מאוחדים. כאן מופיע דימוי הגג.
ספר ראשון. נפתח בהספד על קוזימו רוצ'לאי, ואחר כך עובר אל הטיעון הכללי ואל שאלת הגיוס: את מי מגייסים, מאיזה מקום, ומה פירושה של ברירה. מקיאוולי מדגיש שגיוס פירושו לקחת את הטובים שבארץ, ולא לגרוף את כל מי שיש. הוא טוען שכל ארץ יכולה להצמיח חיילים טובים אם מאמנים אותם, ומביא כדוגמה בת זמנו את ערי גרמניה החופשיות, שחימשו ואימנו את אזרחיהן. מקיאוולי עצמו ראה אותן כשהיה בחצר הקיסר מקסימיליאן ב-1508.
ספר שני. חימוש, ארגון ואימון. איזה נשק נושא מי, איך בונים יחידה, ואיך מאמנים אותה לפי הדגם הרומי. האימון, אצלו, מחולק לשלושה: לחסן את הגוף ולהרגילו לסבול, ללמד שימוש בנשק, וללמד שמירה על הסדר בצעידה, בקרב ובמחנה.
ספר שלישי. קרב מופת שלם: איך הצבא שתוכנן בשני הספרים הקודמים עורך קרב בפועל, שלב אחר שלב. אחר כך חוזר אל האימון בעת שלום, שהוא התנאי לכך שהקרב הזה יתנהל כמתוכנן. כאן מופיעה גם דעתו המפחיתה על חשיבותה של הארטילריה בהכרעת קרבות, דעה שהיא מן השנויות במחלוקת בספר.
ספר רביעי. טקטיקה, תחבולות ומצביאות. מה עושים כשהאויב מגיע דווקא מן האגף, איך מנצלים שטח, ומה תפקידו של המפקד ברגעים שבהם התכנית מתפרקת.
ספר חמישי. סדר הצעידה. איך צבא נע ממקום למקום בלי להתפרק, איך הופכים טור צעידה למערך קרב, ומה עושים עם האספקה ועם המודיעין.
ספר שישי. המחנה. איך בונים מחנה לילה שאפשר להגן עליו, איך מפרקים אותו, איך דואגים לאספקה ולרווחת החיילים, ואיך נראה משפט צבאי. הדגם כאן הוא המחנה הרומי.
ספר שביעי. ביצורים ומצור: איך מגנים על עיר ועל מבצר, איך תוקפים אותם, ומה מקומם של השיקולים האלה בתכנון. הספר נחתם בדברי סיום של פבריציו.
נספח. שבעת התרשימים, שבמהדורה המקורית הורכבו מאותיות של בית הדפוס, כל אות מייצגת תפקיד של חייל, ונדחסו כולם אל סוף הכרך.
המסגרת הספרותית
הספר אינו חיבור עיוני אלא שיחה, והמסגרת חשובה להבנתו.
הזמן והמקום: יום קיץ חם בפירנצה, אחרי סעודה, בגן של קוזימו רוצ'לאי. חבורת צעירים מתיישבת בצל סביב פבריציו קולונה, קונדוטיירה ותיק ששב זה עתה מלומברדיה, ושואלת אותו איך בונים צבא.
פבריציו הוא הדובר שמייצג את עמדתו של מקיאוולי, והוא עונה. השואלים מתחלפים: קוזימו רוצ'לאי בשני הספרים הראשונים, לואיג'י אלמאני בשלישי, וזנובי בואונדלמונטי ובטיסטה דלה פאלה בארבעת הנותרים. מקיאוולי עצמו מדבר בקולו שלו רק בפתח הדבר ובפתיחת הספר הראשון, ואחר כך נסוג מן הטקסט לגמרי.
ופרט שראוי לדעת: קוזימו רוצ'לאי, בעל הגן, מת ב-1519, לפני שהספר יצא. הספר הראשון נפתח בהספד עליו, והדיאלוג כולו מוצב בגנו כמעין אנדרטה.
המסגרת הזאת היא גם מלכודת ציטוט: בדיאלוג, מי שמעלה קושיה אינו המחבר, ולכן "מקיאוולי טוען ש" צריך להתייחס למה שפבריציו עונה ולא למה שהשואלים מעלים.
על מה הספר נשען
מקיאוולי בנה את הספר על מקורות קלאסיים, וההיכרות איתם מסבירה חלק ממה שנראה מוזר בו. המבנה נשען בעיקר על "De re militari" של ודגטיוס. התחבולות באות מ"Stratagemata" של פרונטינוס. תיאור הגיוס הרומי ותיאור המחנה באים מפוליביוס, פקודות הסדר מאיליאנוס, ודוגמת הקרב ההיפותטי קרובה לכסנופון.
ביקורת, ומה נשאר
שתי הסתייגויות עיקריות. הראשונה היא דעתו המפחיתה על הארטילריה, שהתבררה כשגויה בכיוון ההיסטורי שהתחום נע בו. והשנייה היא שתמונת הקונדוטיירי שהספר מעמיד, כמי שניהלו מלחמת ראווה חסרת דם, היא תמונה פולמוסית. המחקר המודרני, ובראשו מייקל מאלט, תיקן אותה: הקרבות היו חישוב סיכונים ולא מופע, ולכן היו לעיתים בלתי מכריעים, אבל רחוקים מאוד מלהיות חסרי דם.
ומה שנשאר: הספר נחשב לחיבור המודרני הראשון שעוסק באמנות המלחמה באופן שיטתי, שלוש מאות שנה לפני קלאוזביץ. הוא נקרא בידי מרשל דה סקס במאה השמונה עשרה, והיה בספרייתו של תומס ג'פרסון. והשאלה שבבסיסו לא נסגרה: מי צריך לשאת נשק בשמה של חברה, מה קורה לקשר בין הצבא לאזרחים כשהלחימה נעשית מקצוע, ומה המחיר כשמדינות מעבירות חלק ממנה לידיים פרטיות.
בעברית
לספר שתי מהדורות עבריות. הראשונה היא תרגומו של מנחם דורמן, שיצא בהוצאת מערכות ב-1964 בסדרה "ספרי מופת ומחקרים בהיסטוריה צבאית", 263 עמודים, ואזל מזמן. השנייה היא תרגום חדש מאיטלקית משנת 2026, 133 עמודים, ובו 177 הערות מתרגם, ושבעת התרשימים צוירו בו מחדש כך שכל אחד עומד במקום הדיון שהוא מאייר. יש בעמוד טעימה חופשית להורדה.
ואזהרה לחיפוש: "אמנות המלחמה" הוא גם שמו של ספרו של סון דזה, הסיני, שתורגם לעברית כמה פעמים. שני הספרים אינם קשורים זה לזה, ויש להבחין ביניהם לפי שם המחבר.